העבדות מתקיימת גם היום – ובישראל

עם ישראל נועד להוות מגדלור לכל באי עולם בכל שימחיש כיצד מכוננים חברה גאולית

"אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". במלים אלו נפתחים עשרת הדברות. אבל האם מילים אלו הן חלק מאותם עשרה דברות או לא? האם טמונה בהן מצווה כלשהי? בשאלות הללו נחלקו פרשנים ואנשי הלכה. ואולם, דומה שאין לערער על חשיבותן של מילים אלו לעצם המעמד;; באמצעותן מציג א-לוהים את עצמו בפני עם ישראל ברגע ההתגלות הגבוה ביותר שהוא חווה. משם כל שאר הדברות צומחים.

מה פשר הצגה אישית זו של א-לוהים? יש שראו במלים "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" תיאור מקרי. דהיינו, באופן תיאורטי ניתן היה לכתוב שם כל תיאור אחר – 'אשר בראתי שמים וארץ', 'אשר הוצאתי מים מן הסלע'. ואולם, היות שיציאת מצרים היא המאורע הנסי האחרון שחווה עם ישראל, א-לוהים נקט לשון זו.

אך בעיניי, קשה לומר כן. אני רואה ביציאה ממצרים עניין מהותי לעשרת הדברות. לא לחינם יציאת מצרים היא האירוע המכונן ביותר בתורה, ואשר אותו אנו מזכירים מידי שנה בחג הפסח ובמצוות שונות. מה מבקש, אפוא, א-לוהים, למסור בציון העובדה שהוא זה שהוציא את ישראל ממצרים מבית עבדים?

מסר ראשון צומח מן ההשוואה של דיבר זה לדברים שמשה אמר בעת ההתגלות בסנה, עת נשלח לגאול את ישראל. לאורך שבעה ימים סירב משה ללכת למצרים, כאשר אחת מטענותיו היתה: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (שמות ג, יא). ההקבלה בין משפט זה לדיבר הראשון בולטת. במקום ה"אנכי" של משה מדבר א-לוהים על ה"אנכי" שלו, ובמקום ה"אוציא" של משה אומר א-לוהים "אשר הוצאתיך".

וזהו המסר: ביציאת מצרים ראה עם ישראל את משה כמי שמנהיג ומשחרר אותו. הוא לא ראה את א-לוהים ישירות. בקלות ניתן היה לתלות את המאורע באישיותו הפוליטית של משה. על כן בא א-לוהים ומדגיש שזה היה הוא אשר הוציא ממצרים. את גורלו וייעודו עם ישראל אמור לכרוך עם מציאותו של א-לוהים ולא עם מציאותו של אף מנהיג בשר ודם, גדול ככל שיהיה, ואפילו משה. משעת מעמד הר סיני, הקשר עם א-לוהים הוא שמכונן את זהותו של עם ישראל, לא אף ישות אחרת.

מעבר לכך, טומן דיבר זה בחובו מסר נוסף. את היציאה מבית עבדים צריך עם ישראל לשים כייעוד שלו כחברה. א-לוהים שאיתו הוא כורת ברית, הוא א-לוהים הגואל את חברת העברים מחיים של בית עבדים, בה אנשים משועבדים לאנשים אחרים ולא מסוגלים לנהל אורח חיים עצמאי וישר. לאור החזון הזה צריך לכונן עם ישראל את זהותו.

את העיקרון הזה ניסח הרב דוד שלמה שפירא בספר דרשותיו, מדרש דוד: "ההיסטוריה האנושית כפי שנועדה על ידי יוצרה מבראשית היא תהליך של התקדמות. האנושיות צועדת הלאה לקראת תעודתה הנעלה. ומהי תעודה נעלה זו? שחרור האנושיות, שחרור היחיד, שחרור החברה, שחרור הלאומים. האדם נועד להיות מטרה לעצמו, לא אמצעי למלא מאוויי חברו".

עבדות איננה רק סיפור היסטורי מאמריקה או ממצרים. בית עבדים מתקיים עד היום בהרבה חברות, כולל בישראל. יש עבדות פוליטית, למנהיגים רודנים, ויש עבדות כלכלית – לבנקים ולאנשי ההון. ויש גם עבדות רוחנית, כזו שאיננה נותנת לאדם לממש את הפוטנציאל הרוחני שבו אלא משעבדת את רוחו ומחשבתו לרעיונות מסוימים. כנגד כל אלו בא א-לוהים ומכריז: "אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך… מבית עבדים". ההליכה אחר הא-לוהים משחררת מבתי עבדים. עם ישראל נועד להוות מגדלור לכל באי עולם בכל שימחיש כיצד מכוננים חברה גאולית, בלשונו הנהדרת של דוד חזוני, שבה אין עבדות ואין שעבוד משום צורה. לכך חותרת התורה כולה. זהו היסוד המכונן את הקשר עם א-לוהים.

לאחר פתיחה זו ניתן לעבור לשאר הדברות כדי למלא חזון זה בתוכן מעשי. בכך נמשיך לדון ברשימה הבאה.

(ויחי תשפ"ב)