הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
הנרטיב המכונן את החוק החברתי בתורה הוא האחווה. סיפורו של עם ישראל הוא מראשיתו סיפור של משפחה. תודעה זו גוזרת חוקים שונים המחייבים כל אדם מישראל לסייע לחברו, לתמוך בו בעת צרה, ולא לנצל אותו, כפי שאחים מתנהגים האחד עם השני. כך מסדירה ברית האחווה המקראית את היחסים בחברה במדינה היהודית המתוקנת.
האחווה היא גם המסר המכונן של שיעבוד מצרים. מפרשים שונים תהו על שום מה השתעבדו בני ישראל במצרים כל כך הרבה שנים. אבל אם מתבוננים על הסיפור ממבט האחווה אולי מקבלים תשובה. שיעבוד מצרים בא לאחר משבר עמוק ביחסים בין יוסף ואחיו. ספר בראשית מסתיים באקורד צורם. למרות שיוסף מנסה לרצות את אחיו, שפוחדים פן יתנקם בהם על מכירתו, התורה לא מתארת רגע של פיוס ביניהם. נראה שהניכור עודנו מצוי שם.
מתוקף כך מגיע השעבוד אשר מזכיר למשפחת יעקב שבני אב אחד הם. האויב החיצוני מאגד את העם ומדבק בין חלקיו. ואמנם, לא לחינם סיפור הגאולה מתחיל מאחות ששומרת על אחיה הקטן, אותו אח קטן שחוזר להזדהות עם מצוקת אחיו, למרות שהיה לו עתיד מבטיח בארמון המלך, ועל אחיו הגדול שמוותר לו על ההנהגה ושמח בכך. שיעבוד מצרים שבא לאחר סכסוך אחים בא לידי סיום בדיבוק אחים. את המסר הזה מבקשת התורה להטמיע בעם ישראל. אלו הם היחסים החברתיים האידיאליים שאליהם החברה כולה צריכה לחתור.
אבל זהו מבט אחד על שיעבוד מצרים. לסיפור שיעבוד מצרים מסר נוסף, אשר נכנס גם הוא אל מערכת החוקים של התורה. לבסס את החוק החברתי על יחסי אחווה זהו דבר מבורך. אבל מה דינם של אלה שלא זכו להיוולד למשפחה? מה יהיה עם אלה שאינם חלק מעם ישראל מבחינה ביולוגית? המדובר בזרים שהצטרפו לעם ומתגוררים יחד עמו בארץ – הגרים. מי או מה מסדיר את היחס אליהם? כאן נכנס תפקיד הסיפור של שיעבוד מצרים:
"אפשר אולי לשער, שזהו טעם גלות מצרים בראשית היווצרות האומה, וזהו טעם שבתם בבית עבדים ועם גזירת גירות ועינוי לפני מתן תורה ולפני בואם לארץ הייעוד – שירגישו הם בבשרם מהי עבדות ומהי השפלה ומהו היות נתון לחמס ולגזל ושלטון האדם באדם לרע לו" (נחמה ליבוביץ', עיונים לספר שמות, עמ' 13).
סיפור שיעבוד מצרים נועד להטמיע במשפחת עם ישראל את חווית הגירות והזרות. העם, שחווה על בשרו ניצול ושיעבוד, שנוכח לראות כיצד בקלות ניתן לרמוס זכויות של מיעוטים זרים, נדרש כעת להימנע מלנצל את כוחו כעם ריבון על מיעוטים אחרים. לא מעט מצוות בתורה מזהירות על כך: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים", "ואהבתם את הגר", "ושמחת… אתה ובנך ובתך… והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך… וזכרת כי עבד היית במצרים", "לא תרדה בו בפרך", "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" וכו'.
החוק החברתי היהודי אמנם מתחיל מן המשפחה, אבל גם במשפחה צריך לדעת כיצד להתנהג לאנשים אחרים שבאים מחוצה לה, יש לכבד אותם ולהשפיע להם טובה. יחס זה עוד נלמד עוד מימי אברהם אשר הצטיין בהכנסת אורחים אל אהלו ומשפחתו, והפגין בכך התנהגות הפוכה מעמי האזור, כמו מצרים וסדום, אשר פגעו בזרים אשר באו בקרבם.
זהו אפוא הנרטיב המשלים של שיעבוד מצרים. זיכרון שיעבוד מצרים מבסס בעם היהודי את תחושת המשפחתיות וברית האחווה. יחד עם זאת הוא מטמיע בו את חוויית הגירות ובכך מבקש למנוע את אותה התעמרות בגרים שהוא עצמו חווה. זהו חלק מרכזי ביותר באתיקה המקראית, וזהו אחד המבחנים הגדולים של החברה היהודית הריבונית במדינת ישראל. שם נמדדת עוצמתה המוסרית – ביחס למי שגר בקרבה אך אינו חלק מהמשפחה.
(נח תשפ"ב)
