הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
לראשונה בחיי הייתי צריך להתמודד עם שאלות, שהתשובה 'כי כך כתוב בשולחן ערוך' או 'כי כך כתוב בהלכה', אינה מספקת
השנים בהן כיהנתי כרב קהילה בשכונת רמת פולג בנתניה היו מכוננות עבורי. למדתי המון, וזאת מפני שנדרשתי ללמד הרבה. לכל דרשה שנתתי מדי שבת, בערב ובבוקר, התכוננתי שעות רבות. לעתים שבוע שלם נדרש לי כדי להכין דרשה אחת של עשרים דקות. גם השיעורים שמסרתי דרשו ממני ללמוד הרבה במהלך הכנתם. לשמחתי, בני קהילתי לא עשו לי חיים קלים. הם זכרו היטב על מה דיברתי בשיעורים קודמים, כך שהיה עליי להמציא את עצמי בכל שיעור ובכל דרשה מחדש.
אבל הלימוד הגדול ביותר שלי לא נבע מן הספרים, אלא מן האנשים. המפגש האינטנסיבי עם אנשים בעלי צורת חיים ואמונות שונות משלי, שינה את נקודת המבט שלי על עצמי, על עם ישראל ועל היהדות. לא הידע שלי הוא שהשתנה כמו התודעה שלי שהתעצבה מחדש.
גדלתי כילד בקהילה דתית חזקה. בית כנסת מלא באנשים, רב דומיננטי, סניף בני עקיבא גדול, ישיבה תיכונית מצוינת. האנשים שהקיפו אותי היו בסך הכל בסגנון שלי – דתיים לאומיים, המממשים בחייהם את אידיאל תורה ועבודה. עם הזהות הזו המשכתי לישיבת הסדר ולימודי רבנות. הייתי חלק מאליטה חזקה, השואפת למצוינות דתית ולמעורבות גבוהה בחיים הריאליים.
רק משהגעתי לכהן כרב קהילה בנתניה יצאתי לראשונה מאזור הנוחות שלי. הגעתי לשכונה שבאופייה אינה דתית. לא היה בה בית ספר ממלכתי דתי ולא סניף בני עקיבא. רבים מבני קהילתי הסתובבו במהלך היום בלי כיפה. היו שפקדו את בית כנסת שלוש פעמים ביום, היו כאלה שהגיעו רק בשבתות, והיו גם חברים שהגיעו רק בחגים או ביום כיפור. בבית כנסת התפללו אנשים מכל העדות, ושמוצאם מכל רחבי העולם – ילידי הארץ לצד עולים מחמש היבשות. בארון הקודש שכנו ספרי תורה ספרדים ואשכנזים, וגם בנוסח התפילה שולבו פיוטים מעדות שונות.
הגילוי המשמעותי עבורי היה אנשים, אשר היו מאד מחוברים לזהות היהודית שלהם וחשו בני בית בבית הכנסת, ועם זאת, עולמם היהודי לא סבב סביב השולחן ערוך. רובם פשוט לא גדל כך. הם מעולם לא שמרו שבת או חגים במובנם ההלכתי-אורתודוקסי, לא התפללו מדי יום, ואף פעם לא פתחו גמרא. עולמם היה אחר משלי. מבחינתם, היה זה טבעי להגיע בשבת בבוקר לבית הכנסת ומשם להמשיך לים או לקאנטרי קלאב. היו שהגיעו לשיעור מידי יום שני בערב לשיעור, אך ילדיהם התחנכו בחינוך ממלכתי.
המפגש הזה עם אותם אנשים החדיר בי בראש ובראשונה ענווה. היו מהם שאמונתם בא-לוהים היתה חזקה בהרבה משלי. היו שקיימו באדיקות מנהגים שאני לא הייתי מסוגל לקיים (כמו לקום לסליחות מדי יום בארבע בבוקר). עד כמה שהדבר עשוי להישמע מגוחך, גיליתי שיכול להיות חיבור עמוק ליהדות ולאהבת תורה גם אצל אנשים שאינם חובשי כיפה סרוגה. היה זה עבורי גילוי שהשפיע עליי באופן קיומי.
אבל במיוחד, מפגש זה גרם לי לשאול את עצמי שאלות שעד אז לא שאלתי. לראשונה בחיי הייתי צריך להתמודד עם שאלות, שהתשובה 'כי כך כתוב בשולחן ערוך' או 'כי כך כתוב בהלכה', אינה מספקת. שכן, עבור מי שלא גדל בעולם הלכתי, משפטים אלה לא אומרים דבר. מדוע שישנו את אורחות חייהם לאור ספר שנכתב כה מזמן? הם זקוקים לטעם והגיון כדי לקיים דבר מה. "ככה" זו לא תשובה עבורם.
כל זה חייב אותי להתחיל להסתכל אחרת על עולם ההלכה. כיצד אפשר לשכנע אנשים טובים ומוסריים, בעלי חיבור לזהותם היהודית, לא לנסוע בשבת לבקר את ההורים? כיצד אפשר לגרום להם להקפיד יותר על כשרות או לשמור על שבעה נקיים? למרבה הפתעתי, גיליתי שרבות משאלות ה"למה" שאותם אנשים הציבו לנגדי, מעולם לא העסיקו אותי באופן רציני. נדרשתי להתחיל לחשוב אחרת על ההלכה – כיצד מעבירים הלאה את המחויבות לקיימה?
את הדין וחשבון הזה הבנתי שעליי לתת בראש ובראשונה לעצמי. רק משאתחיל לשאול את עצמי שאלות אלו בכנות וביושר, אוכל להתחיל לנסות לשכנע בכך אחרים.
(חוקת תשפ"ב)
