הילדים שהשאירו את הסמארטפון בבית

לפני שנים נכנס אלי הורה לאספת הורים כאשר המכשיר שלו היה על רטט. ראיתי איך שהוא ניסה במשך כל השיחה שלי איתו להראות לי שהוא קשוב למה שאני אומר, מנסה להנהן ברגעים הנכונים ולשדר לי שהוא לגמרי איתי, כאשר מידי פעם לא יכל להתאפק והציץ במכשיר שלו לראות מי מזמזם הפעם. שנינו ידענו שהוא בכלל עסוק בעולמות אחרים.

בערב, קיבלתי ממנו שיחת טלפון: "תשמע, אני מתנצל, אבל הכול התערבב לי לגמרי. בשורה התחתונה, אתה מרוצה מהילד שלי?".

הייתי במבוכה. עשר דקות אני חופר לבן אדם מה אני חושב על הילד שלו והתברר לי שהוא פשוט לא הקשיב ולא יצא מזה כלום. הבן אדם השקיע משאבים, פינה זמן והגיע לאספת ההורים ובמשך כל האספה הקשב שלו נתון בכלל לזמזום של המכשיר. הוא לגמרי שמע אותי, אבל הוא לא הקשיב לי, ויש, כידוע, הבדל גדול בין לשמוע ל-להקשיב.

***

בספרו, 'מהפכת הקשב' קורא גודמן תיגר על כל מיני פרדיגמות שהתרגלנו לחשוב שהן הכרחיות בחיים שלנו ומציע אלטרנטיבות שאמורות במהותן להחזיר לנו את השליטה שהלכה לנו לאיבוד בהתמכרות שלנו לסמארטפונים ולמדיה: מקומות עם מיסוך שבהם לא תהיה קליטה, כמו גם זמנים 'מקודשים' שבהם נהיה במוצהר על מצב טיסה מתוך מטרה להיות לא זמינים ומתוך כך להגדיל את האפשרות לייצר לעצמנו זמן איכות והקשבה עצמית איכותיים יותר בהם נצליח ללעוס את הרגע העכשווי וליהנות מטעמו ולא רק לבלוע אותו. בגדול מאוד, גודמן מסביר ומראה איך הטכנולוגיה שחשבנו שתעניק לנו יותר שליטה בחיים, בעצם גורמת לנו לרגרסיה חמורה בכל מה שקשור למגוון התכונות הרגשיות שלנו כמו גם ליכולות הקשב והריכוז שלנו.

השבוע קיבלתי את המייל הבא, ממחנך בשם אלון דהאן שרק הבהיר לי איך היו נראות ההחלטות החינוכיות שלנו אם רק יותר ויותר הנהלות בתי ספר היו מעצבות את המדיניות החינוכית שלהם בהתאם לפתרונות שמוצעים בספר:

"אני מחנך כיתה ז'. ביום שני השבוע נסענו לטיול שנתי של יומיים בעין גדי.

למרות שהתלמידים שלנו מחו על העניין והתנגדו, החלטנו בסופו של דבר שהטיול השנתי שלנו הולך להיות ללא ניידים בכלל; לא בחדרים. לא במהלך הטיול. כלום.

בהתחלה לקח להורים זמן לעכל את ההחלטה שלנו: זה אומר שהם לא יוכלו להתקשר לילדים שלהם בכל זמן? גם לא בערבים? רק אחרי שהרגענו אותם שבערבים כל תלמיד יוכל לדבר דרכנו שיחה קצרה עם ההורים הם הסכימו.

יצאנו לדרך ואז התלמידים התבאסו לגמרי. אין להם משחקים. אין שירים. אין תמונות (היה מותר להביא טלפונים כשרים שיש בהם מצלמה). אבל אחר כך פתאום התלמידים התחילו לדבר ממש אחד עם השני ולראות שזה אפשרי…

בין התלמידים היה לנו תלמיד שעבר לפני כמה חודשים חרם ולא היה לו אפילו חבר אחד. היינו צריכים להתאמץ הרבה בשביל למצוא לו חדר להסכמתו.

התלמיד הזה הוא אוצר בלום של ספרים. תולעת שקוראת וקוראת ויודעת המון סיפורים. במהלך הטיול ובנסיעות הוא התיישב ליד תלמיד אחר ובגלל שלא היה לתלמיד האחר סמארטפון הוא מצא את עצמו שקוע בשיחה עם התלמיד הזה שדיבר וסיפר על הספרים שהוא קורא ולא הפסיק ופתאום עוד תלמיד הצטרף ועוד תלמיד הצטרף עד שהיו מסביבו חבורה של ילדים שרק רצו שהוא ימשיך לספר להם את הספרים שהוא קרא.

הוא גם עשה את זה מאוד מעניין ואטרקטיבי. וזה היה כל כך מדהים ויוצא דופן: הנה תלמיד שמעולם לא פתח את הפה שלו ונראה כל כך ביישן ביום רגיל, לא מפסיק לדבר וכל התלמידים מהופנטים ממנו. היית צריך לראות איך שהעיניים שלו ברקו וכולו מלא התלהבות והם עם המבטים שלהם, כולם עליו, ואני חושב לעצמי: איפה היית עד עכשיו י'חתיכת שחקן על? איך פספסנו אותך? איך לא הצאת מילה מהפה?

ובאותו רגע, עוד לפני שחזרנו מהטיול כבר ידעתי ואמרתי גם לחבר שלי: איזה מזל שלקחנו את ההחלטה הזו ועשינו את הטיול הזה ללא ניידים! כי רק ככה הם יכלו להכיר ולראות אותו.

בסוף הטיול קבלנו תגובות נלהבות מאוד של התלמידים שאמרו לנו 'תודה שהוכחתם לנו שאפשר גם אחרת' ו'זה היה טיול מטורף לגמרי', אבל שום דבר לא התקרב לרגע שבו התלמיד הזה ניגש אלינו, רגע לפני שכל התלמידים התפזרו בעזרת ההורים שלהם לבתים, ואמר לנו בהתרגשות:

'בזכות ההחלטה שלכם אני מרגיש שהתחלתי מחדש… כבר לא חשבתי שבכיתה הזו אי פעם יהיו לי חברים. טעיתי'".

(ויחי תשפ"ב)