בואו נדבר על תפילת התלמידים

תפילה בית ספרית כיתה ו'. פתאום אחד מהתלמידים היותר טובים ומבריקים שלי סוגר את הסידור.

ניגש אליו: "מה קרה?"

עונה לי: "כלום. לא בא לי להתפלל".

אני: "מה זאת אומרת? אתה יודע שאנחנו מתפללים כל יום? זה בית ספר דתי".

עונה לי: "סבבה. היום לא בא לי. אין לי חשק"

התלמידים האחרים מסתכלים. רחש עובר בין הספסלים. לא מתאים לי שעוד ועוד תלמידים יסגרו את הסידורים שלהם בגלל שיגלו שגם להם לא בא להתפלל.

לוקח אותו לצד ושואל: "זה רק היום או בכלל?"

עונה לי: "בכלל. גם בשבת לא בא להתפלל. נמאס לי. מבחינתי זה סיוט. לא רוצה את התפילה הזו. לא מרגיש כלום. לא יודע בשביל מי אני מתפלל ולמה אתם מכריחים אותנו להתפלל? פעם שאלתי את אבא מי זה בכלל הא-לוהים, ואם התפילה כל כך חשובה אז למה אתה מדבר עם החברים שלך באמצע? אבל הוא רק מלמל כמה דברים שלא אמרו לי כלום"

הוא ממשיך לירות על 200 קמ"ש:

"אתה קולט שאני מכיתה א' כל בוקר ממלמל כמו איזה רובוט כל מיני פסוקים שאני לא מבין בכלל ואף פעם לא עצרתי לחשוב למה אני בכלל מדקלם אותם?"

שתקתי. פעם ראשונה בחיים שאני שומע דיבורים כאלו מתלמיד ובטח בכיתה ו'. הוא המשיך:

"הסתכלתי לאחרונה על אבא שלי. גם הוא ממלמל. גם החברים שלו. כולם ממלמלים ואז עושים כמה תנועות והראש שלהם בכלל במקום אחר. אז מה אתם רוצים ממני? מה זה כל הטקסים המוזרים האלו? מתי מישהו בא והסביר לי באמת על א-לוהים?"

מה אני אמור להגיד לו בדיוק? שהוא טועה? שימשיך להתפלל למרות שלא בא לו?

אני מכיר תלמידים שהתרגלו כמו רובוטים להתפלל כבר מכיתה א' רק בגלל שההורים שלהם שלחו אותם לבית ספר דתי וכך המשיכו עד לכיתות הגבוהות ולרגע לא עצרו רגע לשאול את עצמם:

למה אנחנו בכלל עושים את זה? מה אנחנו באמת יודעים על תפילה? על א-לוהים? על הנשמה שלנו? ואיך אפשר להתפלל באמת מהלב כשהמחנך שלך יושב עליך ואומר לך שבבית הספר הזה חייבים להתפלל אחרת חפש לך בית ספר אחר?

מדוע אין תוכנית קבועה ומסודרת של סמינריון תפילה שתסביר גם לתלמידי היסודי מהי בדיוק תפילה ואיך יוצרים, כמו שאומר הרב דב זינגר, את האינטליגנציה הדתית הזו?

מתי יגיע השינוי ומי ירים את הכפפה? (ויצא תשפ)