ביקום מקביל

 

אסור שהמוות של הילדים היקרים הללו יהיה לשווא. יעבור לנו ככה סתם. חייבים לעשות משהו

הרשו לי הפעם לחרוג מהמנדט החינוכי שלי ולגעת בדברים החשובים של החיים:

ביקום מקביל ושפוי יותר הדגל היה מורד לחצי התורן וכל השידורים היו עוברים למהדורת חדשות מיוחדת כי משפחה שלמה כמעט ונכחדה ברגע אחד ושני ילדים ועובר שלא עשו כלום נספו על לא עוול בכפם.

ביקום מקביל ושפוי יותר ראש הממשלה היה מכנס מסיבת עיתונאים מיוחדת ביחד עם שרת התחבורה ושניהם היו מכריזים על הקמת וועדת חקירה ממלכתית שתוביל למסקנות הנדרשות לגבי התשתיות בכביש 446.

ביקום מקביל ושפוי יותר היו מכריזים מחר על עוד יום שבתון גם בעלות של 2 מיליארד שקל למשק שבו כל אחד יישאר בבית ויעשה חשבון נפש לגבי הנהיגה שלו בדרכים וישאל את עצמו כמה פעמים שיחק לו המזל ורק ברגע האחרון הוא ניצל מאירוע שהיה מצטער עליו אח"כ כל החיים.

ביקום מקביל ושפוי יותר מאות אלפי פגישות היו מתבטלות ואירועים נדחים בגלל שסוף העולם הגיע ואי אפשר להמשיך כאילו כלום.

פשוט אי אפשר.

אבל ביקום שלנו סוף העולם יקבל אייטם פותח של רבע שעה, אנשים יישלחו את האסון בקבוצות הוואטסאפ ויהנהנו בראש שלהם בצער ויגידו מילים כמו 'פששש' ו…'פשוט מזעזע' ו….'חייבים לעשות משהו', ומהדורת החדשות לא תיפסק, הדגל לא יורד לחצי התורן, הבחירות ימשיכו ולא תהיה מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה ושרת התחבורה, אנשים לא באמת יעשו חשבון נפש ומאות אלפי פגישות ואירועים יתקיימו מחר כרגיל.

וזה כל כך עצוב. וכואב. ומתסכל. ומפחיד.

ורק מי שנוסע בשטחים ימשיך להגיד תפילת הדרך בכוונה עצומה ויתפלל לא-לוהים ששום מכונית לא תבצע עקיפה מטורפת על פס לבן רצוף (בהנחה שיש לה בכלל אורות בלילה) ותיקח לו את החיים.

הללי היקרה בת ה-6. טוב רועי בן ה-3. והעובר שכבר לא יראה חיים…

אני לא יודע מה נהיה עם ממשלות ישראל ועם האכיפה שלא מתבצעת בשטחים.

אין מילים בכדי לתאר את התחושות הקשות והצער על החיים היפים שהיו אמורים להיות לכם ונגדעו ככה סתם, בגלל טמטום ורשלנות פושעת של נהגים אחרים.

ונזכרתי איך שבכל פעם כשהייתי נוסע עם חבר קרוב, קולגה לעבודה והוא היה שומע על אסון או תאונת דרכים או מישהו שנפגע הוא היה מכבה לרגע את הרדיו ומתחיל להתפלל 'שיר המעלות'. כשהתעניינתי מה מקור המנהג הזה, ענה לי:

"אי אפשר לשמוע על אסון כזה ולהמשיך ככה סתם כאילו כלום. אי אפשר להתחיל את היום של הכיתה ולא לדבר על מה שקרה. שנפשם העדינה של התלמידים לא תיפגע חלילה… הם צריכים לשמוע את זה! להבין את גודל האסון! להרגיש שמשהו לא כמו כתמול שלשום! לעצור רגע את החיים. אז אצלי העצירה הזו מתבטאת בכיבוי הרדיו ואמירת פרקי תהילים והלוואי שאצל התלמידים שלי העצירה הזו מהחיים גם תבוא לידי ביטוי בדרך, כל דרך כלשהיא".

כשהגעתי לכיתה חשבתי על זה שאסור שהמוות של הילדים היקרים הללו יהיה לשווא. יעבור לנו ככה סתם. שחייבים לעשות משהו. וביקשתי מהתלמידים שלי שכל אחד יקבל על עצמו איזה קבלה קטנה שתהפוך אותו ואת העולם שהוא חי בו לטוב יותר.

רק לא לעבור על זה לסדר היום. רק שזכרם ימשיך להתקיים במעשים שלנו ויגרום לנו להפוך לבני אדם גבוהים יותר.

לעילוי נשמת הלל, טוב רועי ומלאכי מעודד ולרפואת ההורים: הודיה בת אסתר ויניב בן אהובה.

(ויגש תשפ"ב)