במדינת ישראל אין גזר דין מוות רשמי, אבל כנראה שהחברה עושה את שלה ויש מי שמרגיש את חבל האשמה נכרך על צווארו, מתהדק מכוח הציבור ודן למוות את עצמו
לפעמים צריך לעצור בדרך. לא לספר סיפורי מופתים מהעבר אלא ללמוד היטב מסיפורים שקורים בהווה שלנו ממש.
סערת חיים ולדר לא תשכך ולא תשכח כל כך מהר. היא טלטלה את הספינה בחוזקה. זו לא סתם עוד ספינה בצי, זו ספינת הדגל! הוא לא היה עוד מחנך אנונימי בתלמוד תורה נשכח אחד, הוא גם לא היה דמות ציבורית אבל לאו דוקא חינוכית. הוא היה אדם שמחזיק בדגל החינוך ומשפיע על רבבות רבבות ילדים ובתים בישראל. בתים שנשענו על האוירה הרגשית שהוא יצר- אוירה בה אפשר סופסוף לדבר על רגשות, על דברים שמטרידים ילדים, בחברה, בבית, בכיתה. הוא היה אמון על רגשות של ילדים רכים ופתח להם פתח להביע את הרגשות שלהם, ובמהלך כל השנים האלה מסתבר שדמותו כפולת הפנים עבדה שעות נוספות מאחורי הקלעים בעשיית ההיפך הגמור למה שהוא חינך אליו והשתמש בילדים ובנערות התמימים לצרכיו המעוותים. שימוש ציני ואירוני יותר גדול מזה לא יכול להיות. האם הוא פתח פתח לילדים לספר על עצמם ובכך כרת את הענף שעליו ישב בשביל שיתפסו אותו סופסוף והדין יציל אותו מעצמו? או, האם במניפולטיביות הוא עסק בחומרים הכי קרובים למה שהוא עושה כדי שלא יחשדו בו, כמו האסיר זריז הידיים ששם את הכפית איתה הוא כורה את נתיב הבריחה שלו בכיס של הסוהר שבא לערוך חיפוש בתאו – והסוהר הפך מזרונים וחיפש ולא מצא, כי הכפית היתה בכיס הז'קט של עצמו?
ההוריקן הזה הותיר אחריו הרס גדול, אבל בצידו לקחים שאולי יוכלו לעזור בעתיד ולמנוע פגיעות נרחבות נוספות.
לקח אחד שאתעכב עליו כרגע קשור דוקא לכוחות שלנו כציבור המגיבים ומביעי הדעה. מצד אחד, ככל שהאמת תצא אל האור בצורה רחבה יותר, ככל שיותר אנשים יהיו מודעים לסיפור ולהשלכותיו ככה יותר נפגעים ונפגעות יוכלו לצאת ממחשכי הבדידות או האשמה העצמית שלהם, יותר ילדים נוספים יוכלו להישמר לעתיד, אבל, יחד עם זה כוח גדול ניתן בידינו וצריך גם עליו לעצור ולתת את הדעת.
במדינת ישראל, כידוע, אין גזר דין מוות רשמי, אבל כנראה שהחברה עושה את שלה. הידיעה שאנחנו בדור שהחברה, ההורים והילדים עצמם כבר לא יסכימו לעוולות נוראות והשתקה ארוכה שלהן, הידיעה שלא יהיו למי שפוגע פנים להראות אחרי שיפורסם עיתון הבוקר עם הכתבה הנוראה, אחרי ששמו ותמונתו יימרחו על כל עמודי החדשות; הידיעה הזאת עושה בעצמה את עבודת הדין ויש מי שמרגיש את חבל האשמה נכרך על צווארו, מתהדק מכוח הציבור ודן למוות את עצמו.
משפט השדה שנעשה ברשתות החברתיות נעשה הפעם בצדק אבל אנחנו צריכים לשים לב לכוח שלנו לשפוט מישהו מבלי שכל אחד מאיתנו קרא את עדויות ושמע ראיות באופן אישי.
כבר השתמשו הרבה שימוש ציני במושג 'לשון הרע', כדי לא לקבל את ההאשמות, למרות שברור באופן מוסרי, וככל הנראה גם באופן הלכתי, שבאיסור 'לשון הרע' לא מדובר במישהו שעשה מעשים כאלה וראוי להוקיעו בציבור וששמו ישמש דוגמא לקלון, ואפילו כדי ללמד ילדים ובוגרים לשמור נפשם וגופם ולהתרחק. אבל דוקא בגלל שאנחנו בוגרים ומשמשים כבית דין שדה, כמו שאנחנו יודעים מתי זה נכון, אנחנו צריכים להיות מאד זהירים ולשים לב מתי זה לא נכון. מתי נכניס לפינה אדם שלא יצליח להוכיח את חפותו, שגם אם יצא להילחם עליה – הנזק הציבורי כבר יעשה את שלו. שיימינג הוא כבר לא כלי אלא תרבות שלמה שהופכת את עמוד הקלון הציבורי לברירת המחדל הראשונה שנבחר כדי להתמודד גם בדברים פעוטים כמו להעלות לרשתות החברתיות סטטוס נזעם עם תמונה של הרכב שחוסם את שלנו. וגם בדברים גדולים שהאשמה והאחריות בהם גדולה מאד. גם לנו, כציבור מגיבים, יש אחריות.
דבורה זגורי (מטפלת זוגית ומשפחתית וכותבת הספר: לשרוף אדמה לפעמים)
