כרטיס הרכבת ששינה את חיי

יש משהו בטיול ראשון להודו שמביא אותך לתחושת אדנות קלה. אולי הקלות בה אתה יכול בכסף מערבי לקנות מוצרים או שרותים ואולי הקלות בה ההודים מציעים לך את עזרתם

לפני הרבה שנים קניתי כרטיס רכבת בהודו. קניתי כרטיס להלוך ולחזור. נסעתי צפונה ושהיתי שם מספר שבועות. כשכל החברים שאיתם טיילתי דאגו לקנות כרטיסים לדרך הארוכה חזור, התרוצצו בין סוכני נסיעות, הישוו מחירים, התעצבנו כשגילו שעבדו עליהם, אני הייתי שקטה ובטוחה. אבל כשהגעתי לתחנת הרכבת לא מצאתי את כרטיס הנסיעה. זה היה לפני הזמנים שהכל מגובה בענן, שכרטיסים הם גם ובעיקר דיגיטליים ואפשר לסרוק קוד בפלאפון. גם פלאפון לא היה. נסיעה רחוקה היתה רחוקה, וכרטיס רכבת היה או במקרה שלי- לא היה, כרטיס רכבת. פישפשתי פה ושם בארנק ולא מצאתי. כועסת ובטוחה בעצמי דילגתי על פני כל הפקידים שבתחנה ונכנסתי בהילוך נעלי הרים בוטח הישר לדלפק של מנהל התחנה ואמרתי באנגלית הכי הודו- ישראלית שלי: "אדוני, לא נתתם לי כרטיס חזור! קניתי אצלכם לפני חודש כרטיס הלוך וחזור ולא נתתם לי כרטיס!" "מצטער", הוא אמר. ואני המשכתי לכעוס: "איזה מן שרות זה?" והוא אמר: "אם קנית כרטיס הוא אמור להיות אצלך, ואם הוא לא אצלך- אולי לא קנית. אולי הוא פשוט הלך לך לאיבוד".

יש משהו בטיול ראשון להודו שמביא אותך לתחושת אדנות קלה. אולי הקלות בה אתה יכול בכסף מערבי לקנות מוצרים או שרותים, אולי הקלות בה ההודים מציעים לך את עזרתם, לפעמים אפילו מפנים עבורך את התור, אולי החוויה שהכל כאן הולך עקום ואם לא מצאתי את כרטיס הנסיעה- הסיבה מן הסתם תלויה בהם.

ישבתי בפינת התחנה, תיק ענק על הרצפה לידי ואני שופכת את כל מה שבתוכו החוצה. בגדים, גרביים, צעיפים, מתנות לחברים שבארץ, קופסאות, מברשת שיער, שיניים. פתאום, מתיק איפור קטן מתגלגל פתק צהוב. כרטיס הרכבת. נזכרתי שכבר בשלב ההוא הבנתי שאני לא הולכת במסע הזה לפתוח בכלל את תיק האיפור הקטן והאודם יחכה בו בסבלנות וחשבתי שהמקום הבטוח ביותר שלא ילך בו לאיבוד כרטיס הרכבת הוא התיק הקטן. מכירים את זה? שאתם שמים משהו במקום כל כך שמור והגיוני שאחר כך אתם כבר לא זוכרים איפה שמתם?

בכל אופן, אספתי את כל תכולת התיק שהיה מסודר, ודחפתי פנימה, מהר ובלי סדר, העיקר לקום משם, העיקר לצאת מאזור הפדיחה. לעלות על הרכבת ולעוף משם. אבל מנהל התחנה, מהדלפק הקטן שלו שבפינה ראה הכל. הוא קם, ניגש אלי ויישר את העניבה, כחכח בגרונו ובקול פשוט מאד, לא ציני ולא מוכיח, הוא אמר: "פעם הבאה גבירתי, לפני שאת ממהרת להאשים מישהו אחר, תחפשי טוב טוב אצלך", חייך והסתובב ללכת.

זה לא סיפור מופת גדול. בטיולים בהודו יש סיפורים מטורפים הרבה יותר, סיפורי הצלה וסיפורי 'מה שכמעט קרה', סיפורים הזויים ומפגשים מושגחים באופן מדהים, הרבה מהסיפורים האלה הם נפלאים וגדולים אבל הם רק לשעתם. הסיפור הזה, כמה שהוא קטן, הוא רלוונטי לחיים שלי כמעט בכל יום, כמעט בכל פעם שאני רוצה להאשים מישהו (וזה קורה כמעט כל יום) אני נזכרת במנהל התחנה עגול הפנים שיישר את העניבה המפוספסת שלו ואמר: "פעם הבאה שאת רוצה להאשים מישהו תחשבי על החלק שלך בזה". ואז אני עוצרת, ומחפשת את החלק שלי בזה, בדרך כלל אני מוצאת. לפעמים הוא חלק ממש קטן ורוב הסיפור לא באחריותי, אבל רק לחלק שבאחריותי אני יכולה לדאוג ולתקן ואולי הוא גם ישפיע הלאה.

בפרשות שלנו מוטיב האחריות חוזר, מרים שמגלה אחריות וצופה על התינוק, קוראת ליוכבד המינקת, משה עצמו שלוקח אחריות על אחיו הסובלים, בהמשך- על בנות יתרו, הם יכלו להקטין ראש ולהגיד שבסיטואציה כזאת שרובה לא בשליטתם יתנו למציאות להתנהל בלעדיהם, אבל החלק הקטן שהם כן לקחו על עצמם, עשה שינוי עצום במציאות כולה.

(וארא תשפ"ב)