ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)
אבות ג י"ב
"רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ, וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה".
משנתנו מהווה ניגוד חריף ואולי השלמה לקודמתה. בעוד האחרונה דנה בהתנהגות מוסרית אסורה והרסנית, זו מדריכה אותנו כיצד כן ראוי לנהוג. מעניין כי בר הפלוגתא של רבי אלעזר המודעי, דובר המשנה הקודמת, היה רבי יהושע בן חנניה, אותו תנא ששימש אחד מרבותיו של רבי ישמעאל, דובר המשנה הנוכחית. עובדה זו מחדדת את ההבדלים בין הדוברים ומשנותיהם.
שני חלקים במשנה: א. "הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ, וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת" ב. "וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה".
החלק הראשון, מפורש כמופנה למערכות היחסים בין בני אדם, או לחילופין, בין אדם לבוראו. והשני -עניינו קשר בינאישי. "ראש" – משמעו אדם מכובד או הקב"ה. "הֱוֵי קַל" – היה זריז לפני אדם גדול ופנֵה את המפגש, מכובד/עומס אפשרי של נוכחותך, לטובת נוכחותו. "וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת" – הגב בנחת לבני הנעורים, שראשם עדיין שחור, או עבוד בנינוחות את ה' בזקנתך. (כאן המילה תשחורת מפורשת מלשון זקנה).
קבל את כל האדם (תוספת ה- ה' חשובה), על אישיותו ומורכבויותיו, בלי קשר לגילו ומראהו וללא חקר מודיעיני מקיף – פשוט בשמחה…
כמה רחוקה, נדמית משנה זו, מן האופן השגוי בו אנו נוטים לתפוש או לדבר על היהדות. "קל", "נוח" ו"מקבל כל אדם בשמחה", מילים אלה אומצו בחום ע"י תרבות המערב ועברו שם עוות גדול ובקרב אנשים שומרי מצוות הפכו, בשוגג, לאיתותי אזהרה.
מה פתאום "קל"??? חיי תורה משמעם עול ומצוות, חוקים וסייגים. ו"נוח"??? ממתי דרכה של תורה כרוכה בחוויית המאמין?
ומקבל את כל האדם בשמחה… נראה כי רובנו, למרות הצהרות אחרות, נוטים לקבל בשמחה אמיתית, רק אנשים ספציפיים ואף כשמדובר בזולת קרוב, נעדיף לקבלו בבואו בחלקיותו, כשהוא מצניע ככל האפשר, מפנינו ומפני הסביבה את שונותו ומחלוקותיו עם אורח חיינו.
לצד הכוונתו ההתנהגותית, רבי ישמעאל מזכיר לנו, לטעמי, מילים ותחושות, ששכחנו לקשר עם זהותנו כיהודים דתיים. קל ונוח וקבלה שמחה של כל הזולת – זו התחושה הכרוכה בחיים אמוניים! לא קלות ראש וגוף אלא קלות אגו, לא נוחות פיסית אלא נינוחות ומתינות נפשית, ושמחה גדולה של פלא ומפגש עם בן אנוש.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(אחרי-קדושים תשפ"ג)
