אבות ג, י"ב
"רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ, וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה".
המשנה שלפנינו מכוונת אותנו לפגוש כל אדם בלב שמח ולנהוג עם זולתנו בנעימות ובהתאמה לצרכיו, מעמדו וגילו. "כָּל הָאָדָם": דגש מושם כאן על קבלת כלל "טיפוסי האדם" בשמחה. ואולי כולל הכתוב גם את קבלת האדם היחיד את עצמו, כפי שהוא, בכללותו, על פגמיו וחסרונותיו. את הכל יש לקבל בשמחה.
רובנו זכינו שישמחו בבואנו, טרם נולדנו אפילו. הגעתנו לעולם לוותה בציפייה נרגשת, בסקרנות ובמחוות גיל והודיה. מאז, גדלנו ומעדנו, צדקנו וטעינו, נתנו וקבלנו, אכזבנו והתאכזבנו. משקעים של מערכות יחסים, אי הבנות, מאורעות, כמו גם סכסוכים של הנפש פנימה ועומס משימות החיים, מביאים לכך שבבגרותנו, רגש השמחה שלנו, זה כלפי זה – נשחק, מתקהה, נעכר ולעיתים מאיים לגווע, אפילו כלפי אדם קרוב ובן בית.
ד"ר ג'ון גוטמן ונאן סילבר, הקליטו אלפי שיחות זוגיות ומיפו אותן. ניתוח האינטראקציות חשף כמיהה פשוטה ומשותפת של בני זוג, למבט ולתשומת לב אישית וקשובה. עתיד הקשר הזוגי נמצא תלוי, בין היתר, במחווה פשוטה של שמחה הדדית כשמתראים (על פי הספר: "שבעת העקרונות לנישואים מאושרים").
חז"ל, במסכת תענית, דנים במועד המתאים ובכמות הגשמים עליה ראוי לברך ולהודות לה'. במהלך גאוני, נקוטה שם לשון זוגיוּת ושמחת המפגש בין טיפות הגשם, משולה לחתן המקפץ לקראת כלתו: "…אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים — מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה" (תענית ו', ב') ומפרש הרב שטיינזלץ את התרחשות המפגש במציאות הנגלית לעין: "… שיורד גשם בכמות כזו, שלעומת הטיפות היורדות, קופצות כנגדן טיפות מהשלוליות שבקרקע".
דברי רבי ישמעאל, במשנה, מצויים בזיקה עם דברי רבי אבהו. הם מחזירים אותנו אל הטבע ואל נקודת הבראשית – אל טרום מערכות היחסים המפותלות שבנינו, אל העדר החשש, תבניות החשיבה, הציפיות המחמירות והשיפוטיות מעצמנו ומזולתנו, אל שמחת ההיריון ולידתו של הקשר, ומפצירים בנו לתת למערכות היחסים בחיינו עוד הזדמנות.
"איזה כיף שבאת!" הבה נתחיל מחדש, נפגש כבראשונה, עם כל אדם ועם כל האדם. נקבל אותו/אותה ואת בבואתנו הטבעית, הנשקפת במראה, בקשב ובשמחה. מתוך עמדה כזו, יצמחו נפש בריאה וקשר בריא ורענן.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
(בהר בחוקותי תשפ"ג)