המציאות עולה על כל דמיון

ככל שהאירוע קשה יותר האדם נתון לכוחות חזקים שמשפיעים עליו והוא יותר חסר בחירה לגבי עוצמת הטלטלה

על ספסל בגן שעשועים ישבה אשה. פתאום היא קמה בבהלה ושאלה: "איפה הילדים שלי"? עד כאן התמונה מוכרת. אחר כך היא התחילה לבכות ולהתרוצץ ברחבי הפארק בדמעות, מחפשת את הילדים. העניין הוא, שהילדים שלה כבר בני ארבעים פלוס, הם אלה שהביאו אותה לפארק עם המטפלת הפיליפינית שלה. הבכי התגבר והיא הייתה היסטרית ממש, המטפלת ניסתה להרגיע אותה, האנשים הנוספים שהיו בגן השעשועים ניסו: "אל תדאגי גברת כהן, הילדים שלך בטוח בסדר", אבל כלום לא עזר, עד שהגיעה הבת שלה שהיא חברה שלי, רק אז האמא נרגעה כאילו הילדה האבודה שהיא עצמה אמא לשישה ילדים נמצאה, כשבעצם, היא זו שהלכה לאיבוד – לאיבוד בנבכי הזמן, בנבכי המוח. זה היה מכמיר לב וכואב לראות אדם שהמציאות מתעתעת בו, עד כדי שהדמיון משפיע על הגוף והנפש. משהו שהתחיל כדמיוני, יכול להסתיים כמעשי מאד.

המקרה הזה בגן השעשועים הביא אותי לחשוב על המציאות. מה נחשב "אמיתי" ומה לא? האם משהו אמיתי הוא רק כי יש לו עוד עדים? כי הוא יכול להיות מוכח? והאם מה ש"לא אמיתי" לא יכול להפעיל אותנו באמת? בדרך כלל הקו העובר בין מציאות לדמיון הוא ברור מאד, אבל לפעמים הוא דק ומעורפל יותר. וכשם שהמציאות יכולה להשפיע על המחשבה שלנו, ובוודאי על הגוף, כך דמיון יכול להשפיע על המחשבה שלנו ואפילו על הגוף. אולי במידה מסוימת גם החיבור שלנו למציאות ה' בעולם, להיותו מנהיג ומשגיח, לקשר איתו, הוא דבר שאין בו הוכחות מדעיות או אחרות וזו בעצם עיקרה של האמונה- שבסופו של דבר היא ווריאציה מסוימת של הדמיון, אבל יש לה הרבה השלכות על המציאות. אתה חושב עליה ומתחיל להכניס אותה לתוך החיים שלך, להודות לה, לקחת אותה בחשבון כשתקבל החלטות.

ועוד היבט יש לזה. נושא שמאד מעסיק אדם אחד – לא מעסיק כלל אדם אחר. באותו תור בסופרמרקט יכולים לעמוד שני אנשים; האחד- מחשבותיו ושיחות הטלפון שהוא עורך טרודות במציאת תור לניתוח לאבא המזדקן שלו, ומישהו אחר בתור חושב על הבן שלו שלא מוצא את דרכו בבית הספר. אם תשאל אותם מה הכי חשוב עכשיו במדינה- זה יגיד תיק הבריאות, וזה יגיד משבר החינוך. שניהם יתרגזו על שלא משקיעים מספיק כספים ועשיה בדבר שנראה להם, מתוך המציאות שלהם, הכי חשוב. זה נכון בעניינים פרטיים בוודאי, אבל גם בפרשיות ציבוריות יכול להיות ציבור שלם שעסוק במשהו אחד וציבור אחר שלא עסוק בו בכלל, מה שמהווה דמו וחלבו של ציבור אחד, ציבור אחר לא מופעל ממנו ולא מושפע ממנו בכלל.

זה יכול להיות בדוגמא קטנה כמו משחקי המונדיאל- הנה, זו דוגמא טובה, עבורי משחקי המונדיאל הם דוגמא קטנה, אבל עבור אחרים המעורבים באירוע זו דוגמא גדולה, ההצלחות והכישלונות יכולים לגזור השלכות משמעותיות על קבוצה, ואפילו על עם. דוגמא נוספת יכולה להיות באירוע ציבורי אחר שמטלטל חוגים מסוימים לפי רמת הקרבה לאירוע. מי שקרוב לאירוע יטולטל מאד, ומטבע הדברים, מי שקרוב פחות- הדבר ישפיע עליו פחות.

במקרה של אותה אישה בגן השעשועים אפילו האירוע עצמו התרחש רק בדמיון, אבל גם כשהאירועים מתרחשים במציאות, רמת ההשפעה שלהם עלינו כבר קשורה לדמיון. דמיון, לא במובל המזלזל והמבטל "זה רק דמיון", אלא דמיון במובן הרוח הרחבה יותר שיש לאדם, היכולת שלו לבחור את היחס שלו למציאות ובכך להשפיע על עד כמה היא תטלטל את חייו. כמובן שככל שהאירוע קשה יותר האדם נתון לכוחות חזקים שמשפיעים עליו והוא יותר חסר בחירה לגבי עוצמת הטלטלה, אבל כך נוצר גלגל- לפי המידה בה אדם יבחר שאירוע ישפיע עליו – כך אכן האירוע ישפיע עליו, עד רמת המעשה והמציאות וחוזר חלילה.

(תולדות תשפ"ג)