הידברות או התרסקות

מושיט יד

במהלך נאומו מעל דוכן המליאה בכנסת, בין ירידה על השופט בדימוס ברק לביקורת חריפה, שלא לומר בוטה, על המערכת השיפוטית, לבין הטחת האשמות באופוזיציה הקולנית, אמר שר המשפטים יריב לוין, אבי הרפורמה המשפטית, כי עתה, לאחר שחלקה עבר בקריאה ראשונה, הוא מושיט יד להידברות. אינני מומחה לתנועות גוף, אבל בעיניים שלי וממה ששמעו אוזניי, יריב לוין הוא אותו יריב לוין, וכמו שאך לפני כשבועיים אמר שאינו מסכים לדחות את ההצבעות ולו בשנייה אחת, כך אני לפחות מתייחס להצהרה שלו בדבר מוכנות להידברות. הידברות מטרתה שכל צד מוותר קצת. בעברית- פשרה. הנה תנא דמסייע ללוין. השר עמיחי אליהו לכאן 11: "פשרה היא אסון. אסור ללכת לפשרה". נכון, במפלגות השלטון יש גם קולות אחרים, אבל מי שמושך בחוטים הם לוין ורוטמן. הם אפילו לא זקוקים לעידוד מסמוטריץ', שדרכו בקודש היא 'יקוב הדין את ההר'. מתאים להם. המפלגות החרדיות? אותן מעניין בעיקר וכמעט רק פסיקת ההתגברות, ודחוף. לפני שבג"צ ידון בחוק הגיוס המתהווה. עם חוק התגברות חדש בתוקף, הם מעריכים שיסרסו את בג"צ, שלכאורה לא יוכל להתערב, כלומר לפסול את חוק הגיוס החדש, זה שיכיר בלימוד התורה כערך עליון וישחרר את הרשומים בישיבות משירות בצה"ל. (עם אלה שבאמת תורתם אומנותם, 16/7, במספרים סבירים- אין לי בעיה). במערכת הפוליטית יש המפקפקים בהערכה הזו שבג"צ יתיישר לפי כל חוק שתחוקק הכנסת, ומאוד חרדים מהאפשרות שהכנסת תעשה את שלה, כלומר תחוקק את כל סעיפי רפורמת לוין, אך בג"צ לא יכופף את ראשו, יתקוף חלק מהחקיקה החדשה, יקבע שאינה חוקית, יפסוק את פסוקו, ויעמיד את מוסדות השלטון ואת האזרחים בדילמה קשה ביותר, למי להישמע. לכנסת או לבג"צ. את מי לאהוב יותר. את אבא או את אמא. קטסטרופה בדרך לאסון. ותשאלו- נתניהו? מזמן מזמן לא דיברנו, אבל להערכתי הוא מודאג מהמצב לא פחות מכל אחד אחר שמודאג. אולי אפילו יותר. כי חובת ההוכחה עליו. הוא זה שמתפקידו צריך לנווט את הספינה הרעועה הזו במים הכל כך סוערים אליהם נקלעה. לוין, רוטמן, סמוטריץ', בן גביר- מזה, התסיסה החברתית שבוודאי כואבת לו ומדאיגה אותו (בלי קשר להשלכות פוליטיות אפשריות לה, וסקר פוקס בערוץ 13 הראה ביום שני שהליכוד ירד ל-27 ויש עתיד עלתה ל-26) מזה, האזהרות של השב"כ וזרועות המשטרה מפני התפוצצות חברתית כאן שאחריתה מי ישורנה, החשש מפני קריסה ביטחונית ברש"פ על כל השלכותיה, ה'אור הכתום' שקיבלה ירושלים מוושינגטון בכל הקשור להכשרת המאחזים בשומרון, סוגיית איראן שממשיכה להדיר שינה מעיניו, ובצדק, ואיך לא- הסוגיות המשפטיות האישיות עימן הוא מתמודד כבר שנים. כדי להתמודד עם כל אלה (ומן הסתם יש לו עוד כמה עניינים חשובים), ראש הממשלה נתניהו חייב סביבה שקטה. ראש שקט, מעין קונצנזוס שיאפשר לו לעשות את העבודה כמו שצריך. זה לא רק אינטרס אישי שלו. להבנתי זה אינטרס של כולנו. השאלה היא- איך מגיעים למצב שכזה. עתה, לאחר שחלק מרפורמת לוין כבר אושרה בקריאה ראשונה ושאר סעיפיה בהליכי חקיקה (רוטמן את לוין המשיכו למחרת ההצבעה על שני הסעיפים הראשונים להביא לדיון סעיפים נוספים), צריכים ראשי האופוזיציה להחליט אם נכנסים לאיזושהי הידברות, למרות שקודם לכן התנו זאת בהפסקת הליך החקיקה. (מזכיר, הטור נכתב ביום שלישי). נכון לעכשיו יאיר לפיד נחרץ בהתנגדותו לאיזשהו מו"מ. גנץ נשמע מפויס יותר. בעיניי- אחראי הרבה יותר. אבל הרושם, נכון לעכשיו, הוא שכמות הרעל שהופצה בשבועות האחרונים בין המחנות היריבים כל כך גדולה, ובמינון ארס כה חזק, שהאור בקצה המנהרה ממש ממש, אבל ממש ממש, אינו נראה. יתרה מזו. במסדרונות האופוזיציה יש המגלגלים רעיון (אווילי ומסוכן לדעתי) של התפטרות כל חברי האופוזיציה מהכנסת, והתפטרות גם של כל אלה שבאים אחריהם ברשימה, כלומר- שתישאר כנסת רק עם חברי קואליציה. אני בטוח שחוץ מכמה חברי כנסת משוגעים שחושבים על רעיון שכזה, שמאוד מסוכן לדמוקרטיה ולמה שעוד נשאר מהלכידות החברתית כאן, רוב רובם של האופוזיציונרים ידחו 'רעיון' זה על הסף (ולא רק בגלל אובדן המשכורת, המכונית והכבוד). ובכל זאת, עצם זה שיש חברי כנסת שדנים בכך ברצינות, זה כשלעצמו מעיד על עומק המשבר כאן.

עם אישור שני הסעיפים בקריאה ראשונה, מלאה הרשת החברתית פוסטים צוהלים מצד אנשי ימין מובהקים, שיותר מששמחו על ההישג בכנסת, שמחו על זה שהצד השני (כמעט חצי מהעם) 'אכל אותה', הובס. קיבל בחזרה מה שלשיטתם הגיע לו. (הלו, הירגעו. ממשלת השינוי שלטה כאן כולה שנה וחצי. קודם היה פה הליכוד…). ככה יהיה קשה מאוד לבנות הידברות. למרבה הצער, עוד לא נמצא המבוגר האחראי שיקרא את המנהיגים כולם לסדר. נשיא המדינה ניסה, אבל לא ספרו אותו. בעיניים שלי, כמה מתבקש וכמה קידוש השם היה לו הרבנים הראשיים לישראל הם שהיו יוזמים, דוחפים ומביאים להידברות ולאחדות?! הצחקתי אתכם, נכון? כמה עצוב שגם אותם אין הרבה שסופרים. משנכנס אדר מרבין בשמחה.

הכי מכוער שיש

למפגינים הלא מכובדים שמנעו בעד חה"כ טלי גוטליב לקחת את בתה, בעלת הצרכים המיוחדים, לגן המיוחד, והעיקר שחברת הכנסת לא תוכל להגיע למליאה – יש לכם בעיה עם טלי גוטליב? (אתם לא לבד בעניין). הציקו לה (בגבולות המותר, כמובן). עזבו את משפחתה בכלל, ובתה המיוחדת בפרט. לא הוגן, לא אנושי, לא מוסרי. לא מאוחר להודות בטעות. הצעה; יום שישי, משלוח צעצועים ענק לילדה, עם עוגת שוקולד טעימה למשפחה לשבת. את הכתובת אתם כבר יודעים. ובכלל, עניין ההפגנה ליד ביתם/ דירתם של חברי הכנסת קצת בעייתי בעיניי, ולו בגלל השכנים. מה הם צריכים לסבול? ואם כבר, נראה אתכם גיבורים מפגינים ליד ביתם של השרים בן גביר ואורית סטרוק בקרית ארבע…

עשיתם 'מי שברך'?

עפ"י דיווח הרשתות, ח"כ אריאל קלנר סיפר כי בעשרות בתי כנסת עשו בשבת "מי שברך" לשר יריב יריב לוין וח"כ שמחה רוטמן תוך תפילה ותקווה שלא ישונה פסיק ברפורמה. אז ככה. בעיניים שלי, אם כך בכמה עשרות בתי כנסת, לא הייתי רץ לספר לחברים, כי בישראל יש כעשרת אלפים בתי כנסת. אבל יותר ברצינות. בעיניים שלי, באותו בית כנסת יכולים להתפלל גם מצדדי הרפורמה וגם מתנגדים לה. בשביל מה להכניס פנימה ויכוחים? מיותר. הרבה יותר חשוב להתפלל בדביקות ובכוונה מלאה את התפילה לשלום המדינה, (כולל החלק של ראשיה, שריה ויועציה), ו'מי שברך' לכוחות הביטחון לגווניהם. אגב, סתם מעניין לבדוק אם אותם בתי כנסת, שבזמן ששלטה כאן ממשלת מרכז-שמאל חדלו מלומר את התפילה לשלום המדינה, החזירו אותה אחר כבוד למקומה.

פעם היתה כאן מדינה

את השיעור בחוג התנ"ך, שנערך בבית נשיא המדינה השבוע, הקדישו הפעם לאירועי תנ"ך שבהם נמצאו מנהיגים שידעו לעצור ולמנוע מלחמת אחים, כך דיווח הרב ד"ר בני לאו מהפגישה.

נשיא המדינה יצחק הרצוג בחר בשופטים פרק כ"ב, בעצירה של הרגע האחרון ממלחמה בין שבטי מזרח ומערב; אורית אבנרי חזרה לדוד שאחרי רצח אבנר; אראל סגל התבונן ביחסי בני רחל ובני לאה והתמקד בתמונת שבט בנימין, שזכה להיות נקודת העוגן למקדש. כן, גם אראל ביקש בדרכו לומר שמשפחה לא מנצחים ; גידי דר בחר להציג מהסרט שלו ״אגדת חורבן״ את תמונת הפיוס שאחרי אובדן הבית; אמוץ עשהאל מחבר הספר ״מצעד האיוולת היהודי״ שרטט את החמצות מנהיגי ישראל לעצור לפני התהומות, ורק הרב דוד פנדל, ראש ישיבת שדרות, בא לאירוע ממקום אחר וביקש להשמיע את קול ה״מנצחים״ שלא כל כך מבינים על מה הדאגה ובטוחים שעם ישראל חי ויתחזק עוד ועוד.

הנשיא אמר, בין השאר: "אני רואה לנגד עיניי את השסעים והקרעים שבתוכנו, שהולכים ונעשים יותר ויותר עמוקים וכואבים בעת הזאת, ולא יכול שלא להרהר בכובד ראש, על כך שפעמיים בהיסטוריה – קמה מדינה יהודית בארץ ישראל, ופעמיים היא קרסה לפני שהגיעה לשנת השמונים שלה". ובעיניים שלי. אדוני הנשיא, אתה לא לבד בהרגשה זו. אה, כן. הנשיא הוסיף כי הוא בטוח שניתן, תוך ימים, לייצר הסכמות. כבודו, מי שמנהל כיום את העניינים הם זן חדש של פוליטיקאים, קורבנות ההתנתקות שבזמנו נכפתה עליהם ועל משפחותיהם בידי ממשלת אריאל שרון, שמרגישים כי מאז ועד היום לא ספרו אותם. הזדמנות הבאה לידיהם- הם לא יחמיצו. גם על חשבון האחרים. ככה זה בדמוקרטיה. פעם למעלה, פעם למטה, ואחריי המבול. וכן, גם אם לבסוף (בין קריאה שנייה לשלישית?) יגיעו לאיזשהן הבנות, הצלקות יישארו. ייקח הרבה זמן עד שיגלידו. לתפארת מדינת ישראל.

פתאום רפורמה זה בסדר

דברים בשם אומרם. פוסט של הרב אילעאי עופרן בענייני דיומא. "שנים, שבכל דיון על עגינות וסרבנות גט, גם כשהסכמתם שיש כאן בעיות חמורות, לימדתם שהדרך לתקן היא 'אבולוציה ולא רבולוציה'. כשעלו טענות שהרבנות הראשית מלאה בעיות כרימון, אמרתם שהדרך לתקן היא 'לשנות מבפנים' ולא 'לשפוך את התינוק עם המים'.

כשנשמעה קריאה לשינויים במרחב הדתי, גם בנושאים שאינם גופי תורה, הזהרתם בצדק מההשלכות ההרסניות של 'רפורמה', וציינתם את עוצמתם וחשיבותם של מנהגים ומסורות בתודעה ובזהות שלנו.

ספינות גדולות, הבאתם כמשל, אינן מסתובבות על המקום. כל תיקון הגה עדין של כמה מעלות בודדות, מתוכנן ממרחק של כמה מיילים.

לכן, כל כך מפתיע לראות איך כל הגישה הזו, שכל כך סולדת ממהפכות ושינויים (״שמרנות״ קראו לה פעם), נעלמת כאבק ברגע שהסמכות לבצע שינויים נמצאת בידה. פתאום 'רפורמה' זה דווקא בסדר. ועולה החשש, שלא על המסורת או ערכי הנצח ביקשו להגן כל השנים, אלא בעיקר על השליטה. ככה זה כוח, הדבר הראשון שהוא עושה זה לסמא את העיניים של מי שמחזיק בו.

עוד סיבה שבגללה חשוב כל כך שמי שיש לו סמכות וכוח לחוקק חוקים, לחלק תקציבים, להטיל מסים, למנות בעלי תפקידים ולהוציא למלחמות, ייתקל מדי פעם באיזושהי מגבלה על הכוח הזה. זה מתסכל, אני יודע, ומגביל את ה'משילות'. אבל כמו שראינו – כשיש לך כל כך הרבה כוח, קל לשכוח אפילו מהערכים שאתה בעצמך הטפת להם אתמול".

ועכשיו תור הגאולה לעולם להגיע. ואולי קודם שיגיע כבר שלום בית בישראל?

"עבורי זו אולי פוסט טראומה"

ועוד דברים בשם אומרם. פוסט של פנחס ולרשטיין, לשעבר, מראשי גוש אמונים, מנכ"ל מועצת יש"ע וראש מועצת בנימין.

"צו השעה – אחדות!

אני מבין את המצוקה של חבריי האופוזיציה. הייתי בה. אני ושכמותי חשנו על בשרינו את עריצות השילטון. בד"כ לא חשתי כל זעקה של אנשי ליברליים בהחלטות הדיקטטוריות. לא על הסכם אוסלו ולא על עקירת היישובים בצפון השומרון וגוש קטיף.

ואכן, עבורי זו אולי פוסט טראומה.

אז זו לא הייתה דיקטטורה וגם כיום זו לא דיקטטורה. אז, זה פילג את העם וגם כיום זה מפלג את העם.

במידה מסוימת בוגי יעלון היה האחד שהביע את הערכתו למשמעויות של ההחלטות על עקירת הישובים. אף אחד לא תהה האם זה רצון העם! ולמרות הכל, אין לי ספק שרב המאחד על המפלג. זו לא תוכנת מחשב המאפשרת 0 או 1. רוב מוחלט בעם רוצה הסכמות ופיוס וזה צו השעה".

ופוסט נוסף של ולרשטיין:

"יאיר לפיד החליט על אסטרטגית 'לשרוף את המועדון' ואין לו כל כוונה להגיע להסכמות. יש לו אינטרס להמשיך במאבק, כמובן בתמיכת התקשורת. המאבק איננו רק על אופייה של מערכת המשפט והפרקליטות במדינה. על זה בוודאי ניתן להתגבר. המאבק מבטא חשש עמוק מהמגמה לשינוי אופייה של המדינה, לכן בחלק מהציבור הייאוש כל כך עמוק.

ימין מלא מלא, מאיים לטווח רחוק על אופייה וזהותה של מדינת ישראל. כמובן, התבטאויות המאיימות על מרקם החיים החופשי מוסיפות שמן למדורה.

הפרדוקס בקמפיין 'רק לא ביבי', יצר את הקואליציה הנוכחית ולא מאפשר כרגע מבנה רחב יותר של הקואליציה. לכן יאיר לפיד החליט על אסטרטגיית 'לשרוף את המועדון'. אין לו כל עניין בפשרה כזו או אחרת.

בשלב זה המבוגר האחראי, חייב להיות בני גנץ. וחבריי הקואליציה, חייבים להגיע להסכמות עם הרשימה הממלכתית.

אחדות המחנה הוא הערך החשוב לעם ישראל.

אני מכיר את התסכול בקרב ציבור המתיישבים ותומכיהם, אבל האחריות הלאומית גוברת. בקריאה, "חֲזַ֤ק וְנִתְחַזַּק֙ בְּעַד־עַמֵּ֔נוּ וּבְעַ֖ד עָרֵ֣י אֱ-לֹהֵ֑ינוּ וַֽה' יַעֲשֶׂ֥ה הַטּ֖וֹב בְּעֵינָֽיו", הקריאה להתחזקות היא קודם כל בעד העם".

עשה לך רב

בש"ס באו לעבוד. וכמה שיותר מהר, עדיף. שר הדתות מיכאל מלכיאלי, השלים את הקמת הגופים הבוחרים רבני ערים בגן יבנה, חצור, קריית ארבע ובית אל. יותר מסביר- בבית אל ובקרית ארבע ייבחרו רבנים ציוניים דתיים (מן הסתם מהזרם החרד"לי), ובגן יבנה וחצור- חרדים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' התבטא בעניין כי יש שיח מצוין ושותפות מצוינת עם השותפים החרדיים. ובחזרה לש"ס. זו הצליחה, בסיועם של השר מלכיאלי ומנכ"ל משרד הדתות יהודה אבידן למנות יושבי ראש ל-12 מועצות דתיות בכל רחבי הארץ. בלא מעט מקומות יו"ר שנבחרו, החליפו את היו"ר הממונים שמינה השר לשעבר מתן כהנא. וכל אלה הם רק הקדמה לבחירות לרבנות הראשית לישראל בעוד כמה חודשים. לא רק סמוטריץ', גם נתניהו הבטיח כי יהיה רב ראשי (מן הסתם אשכנזי) ציוני. תוספת שלנו: חרד"לי.

כפייה חילונית

בימים אלה, שהתקשורת מרבה להציף חששות מפני הדתה או 'החרדתה' שצפויים לנו כאן (עפ"י כמה הצע"ח שעברו השבוע בהחלט ייתכן שזה לא רק 'לכאורה') תחת כנפי הקואליציה הנוכחית, הביאה לנו הרשות השנייה דוגמא מובהקת לכפייה הפוכה שקורית כבר בפועל. יו"ר ועדת החוקה, ח"כ שמחה רוטמן, נענה להזמנה להתראיין אצל יגאל מוסקו בערוץ 12. אחריי שכבר התרווח על כסא המרואיין, והריאיון היה בעיצומו, התברר לרוטמן שהריאיון אמור להיות משודר בשבת קודש, עובדה שלא נאמרה לו קודם לכן. רוטמן, עפ"י אמונתו, העדיף לסיים באותו רגע את הריאיון, התנצל כמה פעמים, וביקש/דרש שגם מה שצולם כבר, לא ישודר בשבת, והלך. ומה אתם חושבים שקרה באותו יום שישי בערב? ערוץ 12 שידר גם שידר חלק ממה שכבר הספיק לצלם עם רוטמן. יפה? הוגן? לטעמי, מכוער שבמכוער. שי גליק, מנכ"ל ארגון 'בצלמו' טוען כי קיום הריאיון בלא ליידע שישודר בשבת ושידורו בשבת מהווים הפרה של כלליי הרשות השנייה, והגיש על כך תלונה לרשות. "הדבר איננו רק פגיעה ברגשותיו של רוטמן או בציבור בוחריו אלא של מאות אלפים שומרי שבת שמרגישים נבגדים בשידור קטע כזה", כתב גליק, ודרש לפתוח בהליכים. בעיניים שלי; רשאי נבחר ציבור או מי שלא יהיה לבקש שריאיון יזום עימו לא ישודר בשבת, וחובה על הערוץ לפעול בהתאם. לא מתאים לכם? אל תראיינו אותו. לא כך באשר להתבטאויות איש ציבור מעל כל במה. שחררת? זה נחלת הכלל. בחול ובשבת.

(תרומה תשפ"ג)