משפחה ישראלית

אולי בגלל שלא התחתנתי בקלות, יש לי פינה חמה במיוחד בלב למי שעדיין לא מצאו אהבה ולמי שהפוריות שלה לא כמו השכנות בגן השעשועים

אי אפשר להתעלם מכך שראשית סיפורי העולם המופיעים בתורה עוסקים בנושאים הכי קרובים לחיי היומיום. זוגיות, משפחה, ילודה, אחים, גיל ההתבגרות. התורה שלנו לא מתעסקת רק במהויות ערטילאיות כמו יצירת אור וחושך, אלא ב'שפיר ושיליה' ממש. במיץ של מיץ של החיים. אני קוראת על יעקב ומדמיינת חיוך מאושר וגם קצת מתנצל כשעשיו שואל אותו – "מי כל אלה?" והוא אומר: "הילדים אשר חנני ה'". ככה זה אצלינו. הרבה ילדים זה העושר. בלי ילדים בכלל, כמעט לא אפשרי לחיות. כמו שאומרת רחל ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי". אחר כך, בפרשות הבאות, כמו בחיים, הילדים גדלים ומתחילים האתגרים. איך אומרים? ילדים קטנים – צרות קטנות, ילדים גדולים – צרות גדולות. התורה מספרת לנו שזו הדרך להתפתח, גם דרך הגדילה האישית, אבל גם דרך המשפחה. לא בכל העולם שסביבנו זה ככה, במסעות וטיולים שלנו בעיקר בארצות מערביות, אנחנו פוגשים אנשים שהקשר עם ההורים והאחים והילדים שלהם רופף מאד. פעם סיפר לנו מחלץ דרכים ידוע שבחור ישראלי ובחור הולנדי נעלמו אי שם בטרק. המשפחה של הישראלי הרימה את כל המדינה לחפש אותו והאבא של ההולנדי שאותר אחרי מאמצים רבים אמר: "אין צורך לחפש, מחר ה-12 ליוני, זה יום ההולדת שלי, אני בטוח שהבן שלי יתקשר. הוא מעולם לא פספס אותו, הוא תמיד מאחל לי מזל טוב". שני הבחורים אגב, נמצאו בשלום. גם את יום ההולדת הזה הבן ההולנדי לא פספס.

גם הפרסומות הישראליות 'רוכבות' על המשפחתיות. קופת חולים כמו משפחה, וקוטג' כמו משפחה, הדבר ההוא שנותן לך שייכות ובטחון ותחושת ערך עצמי וחלק מסיפור ארוך ומקיף. זה מחדד מאד עד כמה המשפחה הישראלית נבנתה מסיפורי המסורת שלנו והיא אבן ראשה של הזהות שלנו. כעם וכל אחד ואחת.

עד כאן הכל טוב (חוץ מפעמים בהן אנחנו גם מרגישים שזה קצת טו מאץ', קצת חנוק וקצת מוגזם), אבל אליה וקוץ בה: ככל שהחלום גדול יותר- שברו גדול יותר. הקושי למי ש'זה לא מסתדר', גדול מאד. אני חושבת שבתרבות ישראלית בכלל ודתית בפרט, קושי הרווקות או קושי בפוריות הוא עצום עשרת מונים מהמקבילה שלו בארצות מערביות אחרות.       כמה אפשר להשתתף בבריתות של חברות? בחתונות של אחים צעירים, לשמור על אחיינים כשההורים שלהם טסים לחופשת חורף זוגית לאיטליה? במדינה כמו שלנו, בתרבות מבוססת סיפורי המקרא כמו שלנו, החלום של אהבה – משפחה – ילדים הוא שילוש קדוש ואין לנו מודל מספק אחר תחתיו.

אולי בגלל שלא התחתנתי בקלות יש לי פינה חמה במיוחד בלב למי שעדיין לא מצאו אהבה. (אני יודעת שהמילה הרווחת יותר היום היא 'זוגיות', אולי מתוך הבנה שאהבה היא רק מרכיב אחד בכל המסע המשותף הזה, אבל עדיין, אני רוצה קצת להחזיר עטרה ליושנה ובכל זאת להחזיר לאהבה את המרכזיות שלה את התחושה שעליה נשענת כל הזוגיות ובשבילה בכלל הולכים את כל המסע הזה). וגם פינה חמה למי שהפוריות שלה לא כמו במדרש 'שישה בכרס אחת' שהתקיים במצרים, או כמו השכנות בגן השעשועים.

מפתחות שהם בידי שמים משאירים אותך מאד מתפלל אבל גם מאד חסר אונים, מובס ומיואש. ניסית הכל, ועדיין הכל תקוע. אתה מרגיש תלוי על הנס, כשהוא מתרחש זו הרגשת אושר וחידוש הברית עם האמונה, שטף של אמונה עובר עליך ובא לך שוב להאמין. אבל כשהנס לא מתרחש- החושך והיאוש גדול אפילו יותר- מילא בדרך הטבע לא הולך לי, אבל אפילו הנס מפנה את עורפו אליי? להרגיש שהקלף האחרון שלי הלך, זו תחושה איומה. חנוכה זה חג של ניסים, ככה מקובלנו, אני מברכת אותנו שכל מי שמרגיש שרק נס יכול להציל אותו שיהיה לו נס שיבוא ויציל אותו ויוציא אותו מאפלה לאור גדול. לפעמים אין ברירה אחרת. זה מה שיש לנו- נס. ואיתו ננצח.

(וישב תשפ"ב)