סיפור על אור וחושך 

פרשת השבוע מגוללת את שלוש המכות האחרונות שהמצרים חווים לנוכח התעקשותו של פרעה שלא לשחרר את בני ישראל ממצרים, ארבה, חושך ומכת בכורות. מתוך התבוננות בפשט הכתוב ניתן לומר, כי המכנה המשותף לשלוש המכות האחרונות המופיעות כיחידה נפרדת, הוא החושך. מה משמעות מכת החושך? המכות שהביא ד' על המצרים גרמו לנזק ניכר. באיזה אופן עלול החושך לפגוע גם באדם? מה התרחש באותם שלושה ימים בהם לא ראו איש את אחיו ולא קם איש ממקומו?

בשלוש המכות האחרונות ניכרת מגמה. במכת הארבה נאמר, "וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם… וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ…" (שמות י', י"ד-ט"ו), כלומר, כה רב היה הארבה, עד שלא ניתן היה לראות את השמש מבעד למסך הארבה. זהו ה'פרומו' למכת החושך עליה נאמר, "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם… לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו ולא קם איש תחתיו" (שם, כ"ב-כ"ג). אין מדובר כאן רק על היעדר אור, שכן מצב כזה אינו עונה על התיאור "וימש חשך", ובוודאי שאינו מונע מלקום איש תחתיו. המדרש מתאר שהיה החושך כעובי דינר. האבן עזרא בפירושו הארוך כותב "והנה בים אוקיאנוס יבא חושך עב, שלא יוכל אדם להפריש בין יום ובין לילה, ויעמוד זה לפעמים חמישה ימים! ואני הייתי שם פעמים רבות" (שם, י' כ"ב). האבן עזרא מספר כי נתקל במסעותיו בערפל כזה. לדבריו, מדובר בערפל שאינו מאפשר את הראייה, לא רק בלילה אלא אף ביום. המגמה היא לעורר את הפוביה, מחשבות של פחד מתרוצצות בראש, האם באמת לא קורה דבר?!

לחושך יכולה להיות השפעה רגשית על האדם. ניקטופוביה הוא פחד לא רציונלי מהחושך. פחד זה שונה מפוביות אחרות בכך שהסובל ממנה אינו פוחד ישירות מגורם הפוביה (החושך), אלא מהסכנות שהוא טומן בחובו.

חוסר הוודאות כשאינך יודע למה לצפות, הוא נורא מכל. הלילה מעורר אצל כל אדם, אימה ופחד בלתי רציונליים, מפני שהחושך מסתיר את המציאות, וגורם לסילוק הדעת. במידה מסוימת יש בחושך איבוד צלם אנוש, שהרי עיקר האדם היא הדעה שבו. כל המכות שהתרחשו במצרים אירעו באור יום. המציאות הגלויה השתנתה, המים ביאור אדומים, הצפרדעים מקפצים, והפגעים השונים ניכרים, כך בכל שבע המכות הראשונות. שלוש המכות האחרונות, גורמות לאבדן שיח עם המציאות.

מכת החושך היא ההפרדה הגמורה של האור מן הצל, ניתוק גמור של הצד המואר מן הצד החשוך, במקום שיש הפרדה גמורה בין האור לבין החושך- זו מכה!

ריצ'רד פיינמן, פיזיקאי יהודי-אמריקאי, חתן פרס נובל, תיאר כיצד השהות במכל ציפה חשוך, עוררה בו שלל הזיות. הוא הצליח להרגיש כיצד הוא "מזיז" את ה"אני" שלו מהמוח אל איברי הגוף ואחר כך אפילו הצליח "לצאת מהגוף" ולראות את איבריו מבחוץ, "ראיתי את העורף שלי כשכפות הידיים שלי נשענות עליו.

הגאולה של עם ישראל דומה לזריחה, "איילת השחר שבקע אורה", שעולה בכל בוקר שלב אחרי שלב, מעט-מעט. הכוונה היא שבחיים הלאומיים, וכמוהם גם בחיים הפרטיים, ההתקדמות שלנו מגיעה דרגה אחרי דרגה, בהתמדה. כמו שהזריחה לא באה ברגע אחד אלא לאט-לאט, כך בחיים שלנו חשוב שנלמד לפנות את הקשב ואת הסבלנות לתהליך בנייה מדוד.

הרב קוק כותב: "כה יסדה החכמה העליונה שהסיבה המכרעת להוציא את כל יתרון אל פעלו יהיה ההכרח…וזה ההכרח הוא ציר האמונים להעלות את הכלל ואת הפרט לרום מעלתו, והדבר נראה לעין במצבה הרוחני של כנסת ישראל למסתכל בדבר" (עין אי"ה ברכות  ב' עמ' 368).

נמצאים אנו עדיין במגפת הקורונה שפקדה את העולם ומשפיעה על תחומים ערכיים, חברתיים, כלכליים, אידאולוגיים. אלברט איינשטיין, אמר, "מדע בלי דת – צולע, דת בלי מדע –עיוורת". אותם דברים נאמרו ע"י גדולי תורה בסגנונם, כמו הגר"א מווילנה שקבע שכל מי שחסרה לו חכמה אחת מחכמות הטבע חסרים לו כנגדה מאה ידות בתורה. אנחנו חיים בדור שהתרגל למהירות. אינטרנט מהיר, תחבורה מהירה, גישה מהירה ומזון מהיר. גם בעבודת הנפש אנחנו מצפים לתוצאות מידיות. בעולמות החיצוניים זו הדרישה למשיח עכשיו או לשלום עכשיו. אנחנו רוצים לחנך את עצמו לבנייה יסודית, לתהליכי עומק, שלב אחרי שלב האמונה השלמה, המאירה את כל חשכת היקום. החושך הגדול המלווה את אקורד הסיום של מכות מצרים, מנוגד באופן סימטרי לגאולת ישראל. מרכזם של שלושת ימי 'חושך מצרים', הם שלושה ימים של אור לישראל, "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". לידתו של עם ישראל בלילה, הטביעה בבני ישראל את היכולת להאיר את כל התהומות העמוקים של המציאות באור.

(בא תשפ"ב)