בין הערכים

לפני כשלושה שבועות בדרך חזרה מארצות הברית במטוס אל על, אירע מקרה שהדהים אותי מאוד. לאחר שהתיישבתי במושב, ניגש אלי אדם דתי ומבקשני, בסבר פנים יפות, אם אואיל בטובתי לקום ולעבור למושב אחר. ניסיתי לברר לפשר הבקשה. לאחר שהבנתי שהסיבה לבקשה היא סירובו לשבת ליד אישה, סירבתי בתוקף. משהתייאש ממני הוא ניסה את מזלו עם האחרים, עד שהוא הצליח להזיז משם לכאן ומכאן לשם ובא לציון גואל. אלא מה, שכל זה נעשה ללא כל תיאום עם הדיילות. בינתיים הגיעו הנוסעים האחרונים שהתברר להם שמקומם אינו פנוי, מה שגרם למהומה גדולה. אחרי ניסיון נואש של הדיילות לפתור את הברדק ולאחר משא ומתן עם חלק מהנוסעים יכולנו להמריא בחזרה לארץ. תהיתי, האם עצם הבקשה לפנות את מקומי היא לגיטימית? באמת כל נוסע יכול להחליט להזיז נוסעים אחרים בשל אמונתו במשהו? אם מישהו יחליט שהוא לא רוצה לשבת ליד שחומי עור, להט"בים, מתנחלים, אשכנזים – זה לגיטימי? מדוע החברה מגלה סבלנות לבקשות לא דמוקרטיות במרחב הציבורי? מדוע מה שמותר לצד אחד אסור לצד השני? מצד שני, מדוע לא לתת לאדם לחיות על פי אמונתו? מדוע המרחב הציבורי לא יכול להכיל בקשות מעין אלו?  ומה כל כך מפחיד את שני הצדדים? האם בגלל שאיזה אחד ביקש לא לשבת ליד אישה או ביקשו לקיים אירוע בהפרדה בין נשים לגברים לא תהיה יותר דמוקרטיה?! כהרגלנו נעיין בתיאולוגיה האתיופית ובמקורות חז"ל וננסה להשיב.

המשנה בסוכה קובעת "שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה". כלומר, אדם העוסק בקיום מצווה אחת פטור מקיום מצווה אחרת באותו הזמן. פטור זה נידון בהרחבה במסורת הרבנית, שבין היתר דנו בשאלה- האם העוסק במצווה אחת לא חייב כלל בקיומה של מצווה אחרת, או שהוא פטור רק מאחר שהוא נחשב לאנוס, ועדיין נחשב לעושה מצווה אם בכל זאת קיים את המצווה? השאלה הזאת רחבה יותר ונוגעת במכלול חיי האדם ולאו דווקא הדתיים. בהיותנו בני-אדם אנו נדרשים להיות מודעים למעשינו ולדעת כיצד לנהוג במצבים שונים שאנו נתקלים בהם במהלך חיינו, במיוחד במצבי בדילמה, בהתנגשות בין שני ערכים. לעיתים החלטתנו מהירה ומיידית, אך לעיתים הדילמה כרוכה בהתלבטות ממושכת. כך או כך עלינו להיות מודעים להשלכות שיש לבחירות שלנו.

לאחרונה, העסיקה את אשתי ואותי השאלה מהו האיזון שאמור להיות בין ערך העבודה לערך הבית. איך אנו מצליחים, במרוץ של העולם המודרני, לנהל טוב יותר את חיינו האישיים מתוך מסגרת העבודה? האם נקודת המוצא היא העבודה, והשאלה היא איך ממשיכים לחפש את האופן  שבו הבית משתלב בתוכה, או שנקודת המוצא היא הבית והשאלה היא איך ממשיכים לחפש את האופן שבו העבודה משתלבת בתוך הבית? אין ספק שהחיים המודרניים מקשים עלינו מאוד במציאת האיזון בין שניהם. כך או כך הדבר החשוב במצבים הללו הוא המודעות לדילמה, להבין שיש בעיה.

חטא העגל נחשב לאחד החטאים החמורים של ישראל במדבר, מה שהביא את משה רבינו לשבור את לוחות הברית. שואל על כך ישעיהו ליבוביץ: מהי כל הגדולה במעשה שבירת הלוחות, שהם כאמור מעשה א-לוהים ומכתב א-לוהים? ועונה: "כי גדולת מעשה זה היה בהוכחה שאין קדושה בשום עצם מצד עצמו. קדושה אינה אלא במעשה האדם, כאשר אלה מכוונים לעבודת ה' ואם אין כוונה כזאת למעשיו, הרי שם בהם אין שום קדושה. כיוצא בזה אין בלוחות שום קדושה מצד עצמם, אלא במידה שעם ישראל שומר את החרות על הלוחות".

באמונה של עולם האתיופי מעולם לא שללו את ממד הקדושה. להיפך, הם האמינו בקדושה, אבל קדושה כזאת שאדם מחליט, בהתאם לנסיבות, אם להרפות או לאחוז בה. דודי החכם דניאל מנגשה ז"ל אמר לי: "למה אנחנו נושמים? האם אנחנו חייבים לנשום או שאנחנו רוצים לנשום? מי אתה חושב שאנחנו? זה לא תלוי ברצון או בחובה שלנו אלא בנאמנות של הקב"ה". הדוד שלי לימד אותי שבין מעמד קבלת התורה בהר סיני בכפיה ובין מעמד קבלת התורה בפורים ברצון יש נאמנות. נאמנות לא מדברת על חובה או רצון אלא נובעת מהמילה 'אמון'. אמון היוצר מרחב פעולה. הניגוד לנאמנות הוא הפרת אמון ובגידה, ראיה דיכוטומית של המציאות. שלילת חופש המחשבה ומודעות עצמית. נאמנות זאת היא שהביאה את העולם האתיופי לקיים את הרעיון ההלכתי שהעוסק בקיום מצווה אחת פטור מקיום מצווה אחרת. מה שהביא אותם להיות יותר סובלניים, פלורליסטים, ולהצליח להרחיב את גבולות האני שלהם.

אתם יכולים עכשיו גם להבין מדוע לא הסכמתי לפנות את המושב שלי במטוס- כי הרגשתי שלא רואים אותי. הרגשתי שלאדם שמולי אין שום דילמה. היה דומה שהוא אחז בתפיסה שיש קדושה אחת בעולם ואין עוד אחרת. אם הייתה דילמה הוא היה יכול לדאוג לכך מראש.

נראה שכל אחד ואחת מאיתנו צריכים להתעורר להיות מודעים לדילמות. מה גורם לנו, במקרים רבים, להפוך להיות אנטי לכל דבר. מה גורם לנו להתכנס בתוך בית הכלא של עולם הערכים, ההרגלים והאמונות שלנו? מה גורם לנו להתכנס לאקסטזה ולשכרות באורך חיינו? התיאולוגיה האתיופית אומרת לנו להתחיל לגלות את המודעות והנאמנות בין אחד לשני, עכשיו ולא אחר החורבן. להתחיל עכשיו לבלות בבית, בחיק המשפחה ולא להתעורר בגיל 80 ולגלות ש- 70% מחיינו בילינו במקום העבודה.

(כי תשא תשפ"ג)