האם יש לנו שתי תורות?

חלוקה לכאורה בין שתי תורות יוצרת בעיה תיאולוגית קשה, כאילו יש תורה של האדם ותורה של א-לוהים, ואילו למעשה – הכול מא-לוהים

האם עצם העובדה שאנו מלאכים (ההתגלות) היא שהופכת אותנו להיות בני אדם או שמא עצם העובדה שאנו בני אדם (מוסריים) היא שהופכת אותנו להיות מלאכים (ראויים להתגלות)? האם האנושיות שלנו היא שהביאה למעמד הר סיני או שמעמד הר סיני הוא שהביא את האנושיות שלנו? האם הציווי "ואהבת את ה' א-לוהיך" הוא הגורם ל"ואהבת לרעך כמוך" או ההיפך, ו"ואהבת לרעך כמוך" הוא הגורם לציווי "ואהבת את ה' א-לוהיך"? מה הזיקה הקיימת בין החכמה לנבואה?

מדרש חז"ל מספר לנו: "כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות… אמר להם מקבלים אתם את התורה?". על פי המדרש אומות העולם סירבו לקבל את התורה בניגוד לעם ישראל, שקיבלו את התורה בפירושיה ובדקדוקיה. לפי זה, כפי שטוען פרופ' נעם זהר, בני ישראל היו חופשיים לקבל או לדחות את התורה. בסוף הם הסכימו לקבלה. מה משמעותה של ההסכמה זאת? האם הסכמה זאת יוצרת את החובה לציית או שמא היא הכירה בחובה קיימת ואישרה אותה? האם התורה ניתנה מן השמיים בהר סיני כדי לחדש ערכים או מוסר, או שהתורה באה לאשר את הערכים המעוגנים במוסר הטבעי- הערכים ידועים לכל אדם באשר הוא אדם?

ומהי דעת חכמי הקהילה האתיופית בשאלות הללו? מהו הפסוק המכונן את האומה היהודית האתיופית? האם הציווי "אנכי ה' א-להיך – לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", או דווקא הסיפור של "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"?

הדוד החכם שלי, דניאל מנגשה ז"ל, לימד אותי להדגיש באמונתי את הציווי "אנכי ה' א-להיך – לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" באותה המידה שעלי להדגיש את הנרטיב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". לפי זה משתמע שהתרבות הדתית של יהודי אתיופיה היא הוליסטית. התרבות הדתית של ביתא ישראל שוללת חיים פרדוקסליים של שהייה בו-זמנית בשני קצוות מנוגדים, וכוללת תפיסה של כניעה מוחלטת: א-לוהים נמצא לא רק במקום שנותנים לו להיכנס, א-לוהים נמצא בכל מקום, ולית אתר פנוי מיניה. ייתכן מצב שבו קוראים לא-לוהים בשמו אך אין מדברים עליו, משאירים את א-לוהים כמושג ערטילאי. ייתכן מצב שבו לומדים תורה ומקיימים את הטקסים והמנהגים הדתיים אך שוכחים את א-לוהים כישות רלוונטית חיה שמנהלת דיאלוג עם המציאות.

זאת הסיבה לכך שקייס ברהן יהייס המתגורר בקריית גת, הוא דמות מוכרת, מכובדת ומשפיעה בהנהגה הרוחנית האתיופית בישראל כיום. הוא הופתע לשמוע על החלוקה בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב: "האורית זה כמו האור שמוביל אותנו בדרך של אדונ-י. הכול מגיע מהאורית. אנחנו צריכים ללכת בדרך ה', הכהנוץ' מלמדים את עם ישראל איך להתנהג וללכת על פי האורית. מה זה תורה שבעל פה ומה זה תורה בכתב – מה זה, יש שתי תורות? הכול הוא מא-לוהים".

מדבריו אלו עולה שביתא ישראל לא הכירו את החלוקה בין שתי התורות ושחלוקה לכאורה בין שתי תורות יוצרת בעיה תיאולוגית קשה, כאילו יש תורה של האדם ותורה של א-לוהים, ואילו למעשה – הכול מא-לוהים. זוהי פרשנות הוליסטית של המציאות הא-לוהית. באתיופיה אין חלוקה בין שתי הלוחות. לא בכדי באתיופיה עשרת הדיברות הם התושבת האמונית במונותיאיזם של התרבות הדתית האתיופית. לכן, לדעתו, הפסוק הראשון של עשרת הדיברות מדריך ומורה תפיסות מופשטות בדבר קיומו של א-לוהים ואחדותו באותה מידה שהוא גם מכונן קשר בין א-לוהים לעם היהודי. יהודי אתיופיה, באופן מעורר השתאות, הצליחו לחבר בין שתי הגישות; תודעה של הכנעה מוחלטת לקב"ה עם אוטונומיה ועצמאות אנושית. אולי יש פה שתי תפיסות.

יש במקרא מאבק בין שתי תפיסות של רעיון מלכות הא-לוהים. והחלוקה הזאת משתקפת בין גישתו של משה רבינו הדוגל בגישה בלשונו של הלברטל "שהא-ל הוא מלך", והאחרת, כפי שהיא משתקפת בגישתו של יתרו, טוענת "שהמלך אינו א-ל". זאת הסיבה ככל הנראה שמשה רבינו לא מצא לנכון למנות מנהיגים ודינים לעזור לו בהנהלת עם ישראל עד שהגיעה ההצעה מיתרו. כפי שכותב ישעיהו לייבוביץ: "משה רבנו למד מחותנו הגוי את הדבר הגדול, שגם ההנהגה על פי ה' מותנית בדרכי הבנה אנושית, והיא מיושמת באמצעות בני האדם… אשר יתאימו להיות ראויים לנהל את העם והחברה על פי ה', וללא סיועם ופעילותם לא יכול דבר ה' כשלעצמו להיות הגורם בהנהגת העם, שהרי אין התורה מקוימת בכח ניסי-שמימי". משה רבינו הושפע עמוקות מתפיסתו של חותנו יתרו ולימים הוא יענה ליהושע תלמידו: "וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כׇּל־עַ֤ם ה' נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן ה' אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם".

(יתרו תשפ"ב)