לעוף על עצמנו

לימוד רב של תורה, אינו חריגה מעבר לגבולות האפשר

רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ. חֲמִשָּׁה תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי… הוּא הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם" (אבות, ב', ח').

משנה עתירת מסרים לפנינו. היום נעסוק בראשיתה.

"אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ". בעוד הלל רבו קישר במשנה הקודמת בין לימוד תורה לזכייה בחיים ואף "הבטיח" קניית חיי העולם הבא בזכות לימודה, בא תלמידו ומצנן את הפאתוס. גם אם למדת הרבה תורה – "אל תעוף על עצמך", הוא אומר לנו. מדוע? כי לימוד תורה הוא תפקיד האדם בעולם, ובהיותנו בני אדם, אנו מחויבים לממש את מהותנו ככל האפשר.

דברי רבן יוחנן בן זכאי, נשמעים קשים וסגפניים במידת מה ואולם, באופן מפתיע, מקורם דווקא בתפישה הומניסטית ומעצימה, התובעת מן האדם מיצוי מיטבי של משאביו.

קארל רוג'רס, פסיכולוג אמריקאי (1902-1987), מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, סבר כי השאיפה למימוש עצמי, כלומר, להיות העצמי הטוב ביותר שטיבענו המוּרש (הגנטיקה) מאפשר לנו, הנה מניע קיומי בסיסי. שאיפה זו טמונה בכל נברא לשיטתו, אף בזרעי העץ והפרי.

רבן יוחנן בן זכאי סבור שאין אנו מתבקשים לחרוג מטווח האינטליגנציה שקבלנו או מעבר ליכולותינו הגופניות ובכלל זה, לימוד רב של תורה, אינו חריגה מעבר לגבולות האפשר, אלא מימוש מאומץ וראוי של הנתון לרשותנו, שאולי איננו מודעים לעוצמתו.

המשך המשנה מתאר חמישה אנשים שהפנימו את דברי רבם וזכו להיקרא תלמידיו. בעין נורמטיבית הם נחשבים לפלא, אך נדמה כי כוונת מורם הוא שהם יהוו עבורנו מודל לחיקוי ולהשראה ולא מוצג אולימפי בלתי נגיש.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(חוקת תשפ"ב)