עבדים היינו

הפרשה פותחת ומתארת את יציאת ישראל ממצרים: "ויהי בשלח פרעה את העם וְלֹא נָחָם אֱלוֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים". התורה מתארת את הדרך הקצרה ביותר ומיד חוזרת ומתקנת את תוואי הדרך בנימוק "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות י"ג, י"ז). רש"י פירש "כי קרוב הוא – ונוח לשוב באותו הדרך למצרים …". השאלה המתבקשת; איך יתכן שעם ישראל, שכל כך רצה לצאת ממצרים, ימהר לשוב אליה בכל זאת? ומה עם השיעבוד שמחכה לישראל מיד כשיחזרו? האברבנאל הוסיף והקשה, הייתכן שד' חשש מפני הפלשתים? וכי לא היה בידו למנעם מלצאת לקרב, או לתת בקרבם הסכמה שישראל יעברו בארצם?! הייתכן שהפלשתים יעזו להילחם בישראל, הרי כתוב בשירת הים, "חיל אחז כל יושבי פלשת"?!

הנצי"ב מוולוזי'ן בפירושו 'העמק דבר' מציע הסבר מרתק, "ואם היה מוליכם דרך ארץ פלישתים… לא היה בזה להרגילם ולהעמידם על צורה המיוחדת שלהם". כלומר, הנצי"ב הופך את כל העניין "למסע חינוכי" של עם ישראל, "להיות בדד ומובדל מאומות העולם". בהליכה מהירה וב"ריצה" לארץ ישראל לא היה מתקיים חלק חשוב מייעוד העם והכשרתו. תהליך שינוי של זהויות, מזהות של עבד לזהות של בן חורין, אל לו להיעשות בלחץ ובמהירות, אלא עליו להתנהל במשנה סדורה, עקב בצד אגודל. הרמב"ם מסביר כי הצורך להסב את עם ישראל דרך המדבר היה כדי שילמדו גבורה. ההליכה במדבר מחשלת (מורה נבוכים, ח"ג, ל"ב). ר' שמשון רפאל הירש הוסיף: "מראה לנו הכתוב, כי טרם הגיע העם אל אותה מדרגה אידיאלית ולא היה בו אפילו שמץ כלשהו מאותו הכוח ומאותו אומץ הלב שעל ידיו יכול היה לכבוש לעצמו את חירותו ולקיימה במו ידיו... החרב לא נעדרה ממותנם, אך אומץ הגבורה ורוח הלחימה נעדרו מלבם ובעיקר הם חסרו את מידת הביטחון בהשם, אותה מידה הנותנת לאדם רצון ואומץ לב, כוח והתלהבות לכל דבר ובכל הנסיבות".

בתוך כל הדרמה הזאת של יציאת מצרים. מוצא לנכון המקרא לספר לנו "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד א-לקים אתכם והעליתם את עצמתי…" (שמות י"ג י"ט). מדוע תוך כדי תיאור המסע מציינת התורה את מעשהו של משה רבנו בקיום צוואתו של יוסף? מיישב זאת ה'כלי יקר',  שהסמיכות הפסוקים בין "וחמושים עלו בני ישראל" לבין לקיחת "עצמות יוסף" – הוא בעצם עניין אחד. בני ישראל "התחמשו" לקראת צאתם לדרך, באמצעות עצמות יוסף! עצמותיו של יוסף היוו את הכוח והחימוש של בני ישראל בצאתם למדבר. יש לברר מדוע  קיום צוואת יוסף קשורה לחימוש ?!יוסף נראה כמצרי לכל דבר, לובש את לבושם ומדבר בשפתם. הוא אינו סתם מצרי, הוא המשנה למלך, צפנת פענח. עם מותו, גנז יוסף בעצמותיו צופן, ארונו ממתין במצרים עד למימוש הצוואה "…והעליתם את עצמותי מזה אתכם", מקפל בתוכו את הידיעה שתבוא גאולה וישובו לארץ ישראל. משה מבין מה גנוז בעצמות יוסף ובארונו, בשנות המדבר  ארונו מהלך בצד ארון ברית ד' "שהיה מהלך ארונו של יוסף עם ארון חי העולמים…" (מכילתא דר' ישמעאל מסכתא "דויהי", בשלח, פתיחתא ד"ה ויקח משה). בני ישראל יטענו למשה רבינו "טוב לנו עֲבֹד את מצרים" (שם, י"ד י"ב). מובן שטענה זו היתה מופרכת לחלוטין. משה רבינו הראה להם את "ארונו של יוסף" הביטו וראו, יוסף הצדיק הציל את מצרים מרעב וודאי, כלכלם במשך שנים, וראו כיצד גמלו לו – העבידו את בניו ואת עמו בפרך מאתיים ועשר שנים בסבל שלא יתואר! עם ישראל, לאחר מאתיים ועשר שנות שיעבוד וסבל, היו גם לאחר שחרורם עם אופי ומנטליות של עבדים, כי הם היו עבדים לעבדים… וכעת הגיע הזמן לזקוף את קומתם, להגביהם אל פסגת הרוממות האנושית, כיצד עושים זאת? לשם כך נלקח ארונו של יוסף לצאת בראש המחנה, אותו יוסף שלא חת ולא חשש להתייצב מול פרעה, אותו יוסף שכלכל את המעצמה העולמית דאז- מצרים, וזאת ללא כול הכנה והכוונה, לימד את עם ישראל שבדמם זורם דם של "בני מלכים" ואיש לא יוכל לאורך זמן לכפוף את קומתם.

סיפור יציאת מצרים הוא אב טיפוס של הגלויות והגאולות מהן, למרות הסבל שעברנו בגלות, אפשר לומר שגם התאהבנו בה או לפחות התקשינו להיפרד ממנה, הזדמנויות לעלות לארץ היו. באחדות מהן אולם גם היינו מצליחים לזכות במדינה. אבל אנחנו השתהינו. בן גוריון נהג להלין, "הרבה יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מהיהודים".

(בשלח תשפ"ב)