בין מצרים לסיני

בבסיס "האמנה החברתית" עומד הרעיון שבתחילה בני האדם חיו בחופש מוחלט, אבל הם היו שרויים בחוסר ביטחון וללא הגנה; זאת הסיבה שהחליטו להחליף את המצב הטבעי בחיי חברה מאורגנים. הם נטשו את מצבם הטבעי ויצרו במקומו חברה בעלת חוקים המחייבים את חבריה. מצד אחד מצדיקים את כוחו של השלטון במדינה ומצד שני מבקשים להגביל את סמכותו ולהעניק לאזרחי המדינה חירויות וזכויות. מה נכון ומוסרי יותר?

ארון הספרים היהודי האתיופי מצומצם מאוד. לקהילה יש כ-68 ספרי קודש. כולם מכונסים בספר מצהף קדוס (ספר קדוש), שהוא הקנון של כתבי הקודש ברשותה של קהילת בית ישראל. הדבר שהתפעלתי ממנו מאוד כאשר הגעתי לישיבה בישראל היה הכמות העצומה של ספרי הקודש שמילאו את בית המדרש. אז היכן יראת השמים גדולה יותר – במקום שיש בו ספרים הרבה או במקום שיש בו יראת שמים גם ללא ספרים הרבה?

בפרשתנו בני ישראל יוצאים ממצרים וצועדים לקראת הר סיני. הם במעבר ממציאות חיים אחת למציאות חיים אחרת. ממצרים לסיני. מעבר זה אינו רק מעבר גיאוגרפי אלא מעבר תודעתי. מעבר מ"ברית מצרים" או "ברית האבות" ל"ברית סיני". מה ההבדל ביניהן? בהיסטוריה היהודית ידועות שתי בריתות עיקריות שכרת ה' עם העם היהודי. הראשונה היא "ברית האבות" ("ברית מצרים") הברית השנייה היא ברית סיני". הרב סולובייצ'יק שרטט את קווי המתאר של שתי הבריתות: "נראה שברית האבות מתפקידה להורות וללמד את בני ישראל בדרך של דוגמא ולא על פי הציוויים. בעוד שברית סיני אומרת ליהודי מה לעשות ואיך להתנהג כבן קהל הברית, הרי ברית האבות פונה לתודעתו של היהודי, מלמדת אותו כיצד להרגיש כבן אדם וכיצד לחיות את יהדותו. ברית האבות […] זיקה לה יותר למצפוננו ולמעשינו. בקיצור: ברית האבות היא הרקע לברית סיני. האחרונה היא ההתגשמות במעשה של האמיתיות, הערכים והתודעה העצמית היהודית שנקבעו על ידי הראשונה". גם דוד הרטמן שרטט את קווי המתאר של שתי הבריתות: "ההבדל בין שני הדגמים הוא, שדגם יציאת מצרים תולה פעילות יהודית בהיסטוריה בהתגלותה של התערבות א-לוהים ישירה; בעוד שעל פי דגם סיני האציל הא-ל על העם היהודי את האחריות להכרעה על נסיבות ההשתלבות בהיסטוריה – על כל הסיכונים הכרוכים בזה".

נראה, אם כן, שברית מצרים מאופיינת בתפיסה תיאוצנטרית, שיש בה מקום להשגחה העליונה או לתקווה המשיחית. לעומת זאת, ברית סיני מאופיינת בתפיסה אנתרופוצנטרית, שבה אתוס התבונה ממלא מקום מרכזי בהובלת ההיסטוריה – האדם איננו מובל, אלא מוביל. נראה שבתודעת ברית אבות/מצרים התפיסה התיאוצנטרית (הא-ל במרכז) תופסת מקום משמעותי, ומצד שני תפיסה זאת מבקשת לאפשר לאדם חופש פעולה משום שהיא מאמינה באדם. לצד זה, תודעת "ברית סיני" התפיסה האנתרופוצנטרית (האדם במרכז) רואה את האדם במקום מרכזי ומצד שני היא עוטפת אותו בחוקים ולא מאפשר לו להתנהל על פי שיקול דעתו. אז מי קודם למי? תורת האדם או חוקי האלוקים? ר' נפתלי הרץ וייזל מכריע: "והנה תורת האדם קודמת בזמן לחוקי הא-לוהים העליונים, כי ראוי שמנעוריו יכתיר האדם עצמו ביראת א-לוהים, בנימוסים ובדעות, שבעבורם יאות להיקרא בשם אדם, ועליהם יכין לבבו ללמוד חקי הא-לוהים ותורותיו, ולשמור גם מצוותיו הנעלים משקול דעתו, שהיא תורת האיש הישראלי. וזהו שאמרו חכמים ז"ל: כ"ו דורות קדמה דרך ארץ לתורה" (דברי שלום ואמת). בניגוד לתפיסה זאת, הרטמן רואה את ברית סיני כעיקר. המצב מורכב. אין ספק שהתרבות הדתית של ביתא ישראל קרובה יותר לתודעת "ברית אבות/ ברית מצרים" מאשר לתודעת "ברית סיני", ולצד זה ישנה תודעת ברית סיני. יש לכך השלכות ברורות על התפיסה ההוליסטית הנבואית, שמשמעותה, כאמור, היא היכולת להתבונן בעולם במבט רחב דרך עינו הפקוחה של אלוקים, ולאו דווקא דרך הרציונל וההיגיון של ברנש חסר ראייה הוליסטית.

אפסות האדם העומד מול הא-ל הנשגב איננה מצביעה על חולשה, אלא על חוזק. ייתכן מצב שבו קוראים לאלוקים בשמו, אך אין מדברים עליו – משאירים אותו כמושג ערטילאי; ייתכן מצב שבו לומדים תורה ומקיימים את הטקסים והמנהגים הדתיים, אך שוכחים את אלוקים כישות רלוונטית חיה שמנהלת דיאלוג עם המציאות. המצבים האלה עלולים להתרחש בפרדיגמה של ברית סיני, אבל בפרדיגמה של ברית מצרים, כפי שמבינים אותה חכמי יהודי אתיופיה, קריאה לאלוקים בשמו היא לא כמושג ערטילאי, אלא בדיבור עליו. אדרבה, קיום הטקסים הדתיים כרוך באלוקים שהוא ישות רלוונטית חיה שמנהלת דיאלוג עם המציאות. ברית אבות / ברית מצרים כפי שהיא עדיין משתקפת בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה מאמינה שהאדם לעולם לא נולד חופשי, הוא כבול באזיקים לאלוקיו, לאבותיו ואימותיו ולקהילתו, אבל תודעה זאת היא שמביאה אותו להרחיב את גבולות החופש, להעצים את מידת המוסריות ללא צורך בחקיקת חוקים וספרים הרבה הממלאים את בית המדרש. אולי לכך התכוון בעל האמרה בתלמוד שמצוות בטלות לעתיד לבוא. האם אנו קרובים לעידן זה או שאנו מתרחקים ממנו?

(בשלח תשפ"ג)