המוכרת בסופר פארם, עם המספר על היד

אני מתבלבלת לרגע ומאריכה את השיחה איתה בשביל להרוויח זמן עד שיהיה לי סדר בראש: היא אמנם מבוגרת אבל לא מספיק מבוגרת בשביל מספר על היד

בסופר פארם ליד דוכן האיפור עומדת מוכרת מבוגרת עם אודם אדום מאד. על היד יש לה קעקוע של שורת מספרים. אני מתבלבלת לרגע ומאריכה את השיחה איתה בשביל להרוויח זמן עד שיהיה לי סדר בראש: היא אמנם מבוגרת אבל לא מספיק מבוגרת בשביל מספר על היד. אני שואלת אותה על מסקרה והראש שלי ממשיך לעבוד: המספרים גם בעיצוב קצת אחר ממספרי מחנות הריכוז, אני שואלת אותה על אייליינר ואז אני לא יכולה יותר ושואלת: "אפשר לשאול אותך משהו?", "כן", היא משיבה. אני ממשיכה: "למה יש לך מספר על היד"?

היא מחייכת, האודם האדום נמתח והשיניים שלה לבנות, שלמות ויפהפיות. "זה המספר של אבא שלי", היא אומרת. "אחרי שהוא נפטר לא רציתי שהדבר הזה ייאבד מהעולם. הזכרון שזה מה שהיה". אני נושמת עמוק. אני מפוצצת סקרנות ויכולה לעמוד עכשיו שעות ליד דוכן האיפור ולשמוע את פרטי הסיפור.

מאיפה אבא? מפולין? מהונגריה? מה הוא עבר? איפה הוא הכיר את אמא? בארץ? באוניית מעפילים? בן כמה הוא היה? אבל אני לא שואלת. גם לי יש גבול ואני לא רוצה לחטט בחיי אדם זר, להעלות זכרונות כואבים באמצע יום עבודה. אז אני עומדת רגע בשקט שיש בו גם מבוכה, וגם מקום לכל מה שלא נאמר וגם לזכרו של אבא, וגם לכבודה של המוכרת, שלא רצתה לזרום עם שטף חייה הצעירים ולשים מאחוריה את העבר, שהיא לא האמינה שהעבר לא קשור בחבל הטבור של ההווה, אלא בחרה לחרוט על עצמה את העבר בהבנה שהוא נמשך על העתיד. ואולי דווקא לא, אולי דווקא קשה לה לחיות דור שני קרוב כל כך והיא עקדה את עצמה על הדבר היחיד שהכירה, הפכה את זה לסיפור המכונן שלה, לנרטיב מרכזי שמשפיע על כל חייה, אולי גם על הילדים שלה, אם יש לה?

אני לא יודעת מה התשובות לכל השאלות האלה, אני לעולם לא אדע. אני מחייכת והיא שמה את התיק שלה על הגב ואומרת: "אני הולכת, את היית הלקוחה האחרונה שלי להיום". "מזל שהספקתי אותך", אני אומרת לה. "ביי".

אחר כך אני חושבת על רצף הימים האלה: יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות.

פעם הרגשתי שחודש אלול הוא הכנה לימים הנוראים, שהרוח הקרירה בערב ומוקדם בבקרים מחדירה אוויר של סליחות. אחר כך חשבתי שתשעה באב הוא כבר יריית הפתיחה לימים הנוראים, למרות שחם, האוויר כבר מסמן את אלול, שמסמן את ראש השנה שמסמן את יום כיפור שהוא ואולי אפילו הושענא רבה – הם ראש החץ. ראש החץ למה? למשמעות, לתכלית, לשם מה אני אדם בעולם, זמן חשבון נפש אישי, יהודי, זמן שרטוט מטרות, הערכת אפשרויות ודרכי פעולה. בעצם, כשאני הולכת אחורה לאורך החץ- אני מגלה שהוא ארוך מאד, הוא לא מתחיל אפילו בתשעה באב, אלא בעשרה בטבת, ובי"ז בתמוז. שם מתחילות השאלות החשובות.

השנה אני חושבת שגם הימים האלה המקובצים אחד אחרי השני לא סתם וצובעים בכחול לבן את חודש אייר הם נקודות על פני החץ- יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות, כולם נקודות ששואלות את שאלת המשמעות והתכלית, הלאומית, האישית, האמונית. איפה אני כאדם, כיהודיה, כישראלית?

השנה, לצערנו, אירוע רודף אירוע, פיגוע רודף ניסיון פיגוע והאוירה גם במוצאי יום העצמאות קשה. אי אפשר להתקדם ממנו בשמחה ולהניח מאחורינו את השואה ויום הזכרון ולהתעסק רק בבניין ובתקומה. המציאות האכזרית שצצה פתאום מפתיעה במרכזי ערים, ביישובים, בערב קיץ לכאורה, מכריחה אותנו שוב לשאול את שאלות העומק, הזהות, היהודית, הישראלית, להבין מה התכלית כי ממנה תגזור אחורה את החיים שלך, את התפיסות, העמדות, היעדים, ההתנהלות, המלחמות והשלום.

(בהר תשפ"ב)