עם הספר – מה זה עושה למי שלא מסתדר עם אוריינות?

מי שמתקשה בקריאה וכתיבה יחווה תסכול מעולם היהדות בגלל המשקל הרב שנתנו לספר ויחפש לעצמו דרך החוצה

חודש הספר ובמרכזו ירידי הוצאות הספרים במרכזי הערים בארץ, הוא חגיגה כפולה. שבוע אחד בשנה שבו ספרים חדשים יוצאים בריח טרי ממכבשי הדפוס, הקלאסיקות מורדות מהמדפים והעם שתרבותו כרוכה בזו של הספר בהא הידיעה, ספר הספרים- התנ"ך, חוגג את הזהות היהודית שלו בתור 'עם הספר'.

על הזיקה החזקה בין הספר לעם הספר כתב גרשום שלום: "העם היהודי שמצד הוויתו הביולוגית כמעט שלא היה ראוי לתשומת לב יותר מאיזשהוא עם אחר מעמי המזרח הקדום שכבר מזמן נכחדו ועברו מן העולם, הופיע בזירת ההיסטוריה יחד עם הספר שלו. העם והספר כרוכים היו בתודעה העצמית ובתודעת העולם".

בשיטוט קצר ברשת גיליתי שמקור הביטוי 'עם הספר' הוא לא אחר מאשר הקוראן. בקוראן הכינוי ליהודים ולנוצרים הוא 'אהל איל כיתאב'. 'האנשים של הספר'. על פי הקוראן היהדות והנצרות מבוססות על ספרים שכללו דברי א-לוהים חיים, אך שיבשו את המסר הא-לוהי שבספרים האלה. אין מצווה לאסלם אותם כפי שמצווה לאסלם כיתות עובדי אלילים, אך אסור ללכת בדרכיהם. ל'אנשי הספר' זכות לשבת בקרב המוסלמים כל עוד הם מקבלים על עצמם את השלטון המוסלמי.

בשביל ליצור סיפור חדש בדורות האלה לא צריך ספר. אפשר ליצור באינסטגרם ובסטורי (שבכל זאת נקרא כך כי הוא מספר סיפור). אבל, בשביל ליצור סיפור עכשווי שמבוסס על קשר למסורת הדורות הקודמים, צריך להישען על הספר. כפי שכתב זלמן ארן שר החינוך בזמנו ".. הדבר יועיל לא רק לחיבור בין הקהילות השונות של יהודים בישראל אלא גם לחיבור בין דור ההורים לדור הילדים". בשביל להישען על הספר צריך לדעת לקרוא. הזהות היהודית כ'עם הספר' מפתחת ציפייה לאוריינות.

דווקא כאדם אורייני, מאז שהייתי ילדה קטנה הייתי תולעת ספרים, ואהבתי לכתוב, קל לי להבין את הנחיצות והיופי שבאוריינות, זו ציפייה שמגביהה את קומתו של האדם ומאפשרת לו רוחב יריעה אינסופי להתפתחות, אבל, בשנים האחרונות אני גם שמה לב שהציפייה לאוריינות אולי גם מצמצמת את החוויה היהודית לחוויה שנשענת כולה על הדעת של האדם, חוויה כזאת שהשאירה בחוץ את הגוף, שהפקיעה ממנו את הקדושה והפקירה אותו. חוויה שמתכחשת למדיומים שונים של הבעה ויצירה, כמו ציור, ריקוד, שירה, של אומנות ש'מדברת' ופועלת ועושה שינויים באדם ובחברה. חוויה שלא נותנת מספיק כבוד לעשיה, לעבודת כפיים. כולם יודעים להגיד איזה יופי זה ש'רבי יוחנן היה סנדלר', אבל זה בסדר רק בגלל שהוא היה גם רבי יוחנן. ומה אם הוא היה יהודי מתוק וטוב וסנדלר בלי להיות גם רב?  גם את הדברים האלה כתב זלמן ארן: "זו בושה שעם הספר כולל אנשים אנאלפבתיים וכי עלינו למחוק את הכתם הזה מעלינו". אז נכון, אין צורך להיות אנאלפביתיים, אבל לשים את כל המשקל על אוריינות עושה עוול ללא מעט אנשים, ילדים ונוער. קראתי לא מזמן כתבה שמספרת כי אחוזים גבוהים מנוער דתי שהופך לדתל"ש הוא נוער עם קשיי למידה כאלה ואחרים. וחשבתי לעצמי כמה עצוב. כמה עצוב שכרכנו את היהודיות כולה לתוך כריכה של ספר והעברנו אותה במכבש הדפוס ונער או נערה שהיכולות והמיומנויות האורייניות לא חזקים אצלם, לא מוצאים את עצמם בתוך עולם הספר, בתוך שעורי הגמרא הנחשבים כל כך, בתוך הקריאה לבר מצווה, בתוך התפילה הארוכה מסידור. מי שמתקשה בקריאה וכתיבה יחווה תסכול מעולם היהדות בגלל המשקל הרב שנתנו לספר ויחפש לעצמו דרך החוצה לעולם בו ניתן להתפתח היטב, לשמוח ביכולות שלך ולממש את כוחותיך, בדרכים שאינן בהכרח אורייניות.

עכשיו 'ראש השנה לספרים' ונחגוג איתם יחד כ'עם הספר', אבל אחרי חגיגות האוריינות, נחזור לחשוב על זה.

(שלח תשפ"ב)