המלכה באהבה

האירועים המלכותיים בממלכה הבריטית בעקבות פטירת המלכה אליזבת השנייה הגיעו בימים בהם "המלך בשדה", והם יכולים לספק לנו תרגיל הכנה לקראת המלכת מלכו של עולם בראש השנה הקרב. חכמים הורו כי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח, א), ולכן גם ממלכות בשר-ודם ניתן לקבל מושג קלוש על מלכות מלך מלכי המלכים. רוב הבריטים גילו יחס אוהד ואף אוהב למלכתם, ובכך השתקף הבדל גדול בין מלכים בזמננו למלכים בעבר. אם בעבר הנתינים יראו מהמלך וחששו מפניו, הרי כיום הם רואים בו סמל מלכד, ודמות שמקרינה אכפתיות ודאגה לעם, ולכן אף יחסם למלך עטוף אהבה.

דוגמה ליראת המלך בעבר משתקפת בסיפור קצר שמביא ש"י עגנון בספרו "ימים נוראים" (עמ' עח), על ר' אהרן מקרלין שפעם אחת ירד לפני התיבה בשחרית וכשעמד לפתוח ב"המלך" צעק צעקה גדולה בבכייה מרה עד שלא היה יכול להמשיך. כשנשאל על כך השיב שנזכר בדברי חז"ל על ריב"ז (גיטין נו, א), שהתייצב לפני אספסיאנוס אחרי שהוצא מירושלים הנצורה ואמר: "שלום עליך המלך". אמר לו אספסיאנוס: חייב אתה שתי מיתות. ראשית, כיוון שעדיין אינני מלך, ושנית, אם מלך אני מדוע לא באת אלי עד עכשיו? "כשהתחלתי לומר 'המלך'", הסביר ר' אהרן, נעשה לבי מר עלי, כי מלך הוא ועד עכשיו לא באתי לפניו לשוב בתשובה".

אני מניח שכיום רוב היהודים לא יבוא לפני ה' בראש השנה מתוך אסוציאציה למלך מטיל אימה, אלא עם דימוי  שקרוב יותר למלכי המדינות הנאורות בזמננו. אמנם הצטווינו "להיות יראת ה' על פנינו תמיד" (ספר החינוך), אולם שפת היראה הומרה בדור האחרון בשפה שקרובה יותר לשפת האהבה. כך, לדוגמה, בתחום החינוך: בעבר התלמידים חונכו לשבת באימה וביראה לפני המלמד, ואילו כיום מורים שישרו בכיתתם אווירת יראה ירחיקו ויורחקו. הפסוק "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְּנוֹ" היה להורה בעבר לחם חוקו, ואילו בזמננו: מי שלא חושך שבטו – שרוי בחושך, ובנו בוודאי סובל מחסך.

גם ביחסים שבין האדם למקום מתפשטת שפת האהבה, והיא דו-כיוונית. שירים ושיעורים מדגישים שה' אוהב כל אחד מישראל, ואומרים בשפה ברורה ובנעימה שאנו אוהבים אותו. השיר "אני אוהב אותך ה'" לא יכול היה להיכתב בדורות עברו, אבל הוא להיט מוצלח לדור שצמא ליחסים של אהבה.

המלכת ה' על עצמנו ועל העולם בראש השנה צריכה אף היא להיעשות מתוך אהבה. אולם עבודת ה' באהבה היא מדרגה גבוהה, וכיצד יעלה בה דור של קטני קומה? יתרה מזו: אהבה דורשת מוחשיות, וכיצד אפשר לאהוב ישות שאינה נראית ולא מוחשת?

שתי דרכים עיקריות מציעים מקורותינו כדי להגיע לאהבת ה': האחת פותחת את "משנה תורה" לרמב"ם: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ-מיד הוא אוהב ומשבח…".

דומני שיקשה על בן זמננו להגיע לאהבת ה' רק מהתבוננות בחכמת הבורא, אבל מתוך דברי הרמב"ם אפשר להציע כיוון דומה: שיתבונן במתנת הבורא. על האדם לשים לב לכל הטוב שיש לו ויש מסביבו, ולקשר אותו לבורא. בדרך כלל בני אדם מצטיינים בקישור הרע לה': מדוע ה' עשה לי כך וכך, אך חכמת המאמין היא לקשר אליו בעיקר את הטוב.

כל מי שקורא עלון זה קיבל מה' את מתנת החיים ומתנת הראיה. האם לא די באלה כדי שתהיה לנו הנעה גדולה לאהבה?! נכון שבשאיפותינו לשנה הבאה אנו רואים היטב את חצי הכוס הריקה, אבל מי בכלל חייב לנו כוס מעט מלאה? ומי בכלל התחייב לנו שתהיה לנו כוס מעיקרא? במבט של אמונה עצם החיים הם כלי גדול להכרת תודה ולאהבה.

הדרך השנייה הופיעה אצל אדמו"רי החסידות, שאמרו כי הדרך לקיום "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" היא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ובאמצעות אהבת ישראל, שהם בניו, מגלה האדם את אהבתו לאב.

פרשת "נצבים" מדגישה שאחרי השיבה אל הארץ יש לכונן יחס של אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים (ל; ו,טז). פרשתנו באה תמיד לפני ראש השנה, אולי כדי לחזק את הרצון להמליך את ה' באהבה, ומתוכה נתפלל בהתרוממות נפש: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".

(ניצבים תשפ"ב)