החובה האזרחית לקבל את מרות החוק

פרשת משפטים עמוסה בעניינים של משפט; במצוות ובדינים מעולם המשפט העברי. הפרשה היא המשך ישיר למעמד מתן תורה, וקבלת עשרת הדיברות. תפיסה זו מושתת על דברי המכילתא דרב ישמעאל שקובע: "ואלה המשפטים – רבי ישמעאל אומר: אלו [=הדברים המנויים בפרשה] מוסיפים על  העליונים [=שנאמרו במעמד הר סיני], מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני". אושיותיה של תפיסה זו מועגנים בלשון הכתוב, בפסוק הפותח את הפרשה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", בהתאם לעקרון שהניח ר' אבהו הרי שכלל נקוט בידינו טרמינולוגיה המקראית, כאשר יש להבחין בין המילה 'אלה' לבין המילה 'ואלה' אין מדובר רק בשינוי של ו' החיבור, אלא בשינוי בעל משמעות, וכך הוא לשון המדרש: "כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים". ר' יעקב בן הרא"ש בפירושו לתורה מניח את הדברים בלי להותיר עוד מקום לספק, וכך הוא משמיענו: "ו' מוסיף על ענין ראשון דהיינו עשרת הדברות".

מעניין בהקשר זה פירוש של ר' עובדיה ספורנו, אשר מבקש ללמדנו שכל עניינה של פרשת משפטים היא בבחינת המשך ישיר של הדיבור האחרון בעשרת הדיברות, וכך הוא מסביר את ההקשר שבין הדיבר האחרון לפרשת משפטים: "הנה בפרשה של מעלה היתה האזהרה שלא תחמוד כל אשר לרעך ואלה המשפטים אשר בם ידע האדם מה הוא כל אשר לרעך".

הפסוק המרכזי בפרשה נמצא לקראת סופה ובו אנו קוראים "ויקח את ספר הברית ויקרא באוזני העם, ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". תגובת העם לדברי הברית שהם שמעו תמוהה, וכך מובא במדרש: לפי שהקדימו בתחילה עשייה אמר להן משה וכי אפשר לעשייה בלא שמיעה? שמיעה מביאה לידי עשייה?! חזרו ואמרו 'נעשה ונשמע'. נעשה מה שנשמע. מלמד שקיבלו עליהם עשייה ושמיעה קודם מתן תורה"

ר' שמואל בן מאיר, הרשב"ם, נכדו של רש"י, המאה ה-12, מבאר את פשר הביטוי באופן שהסכמתם לקבל את החוק האלוקי חלה הן על אשר שמעו עד כה והן על חוקים שחקיקתם תעשה מכאן ולהבא, וכך הוא לשונו: "נעשה ונשמע – נעשה מה שדיבר וגם נשמע מה שיצונו עוד מכאן ולהבא ונקיים".

רעיון זה מפתח בהמשך ר' שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש שמסביר: לאחר הרצאת המשפטים בדברים שבעל פה, די היה בשבועת "נעשה". הן הובאו המצוות לידיעתם על כל פרטיהם ודקדוקיהם, ולא נשאר להם אלא לקבל עליהם לעשותן. אולם הדברים שבכתב לא כללו אלא יסודות המצוות בקיצור הלשון, כפי שהם מונחים לפנינו בתורה שבכתב, והרצאת פרטי הדברים נעשתה ענין להוראה שבעל פה ולשימת הלב דרך שמיעת האוזן. שבועת "נעשה" לגבי התורה הכתובה, שניתנה להם להגות בה, תחול רק על לשון המקרא, והמקרא חסר שלמות ללא המסורת שבעל פה. לפיכך הם הוסיפו כאן: "ונשמע" – לאמור: כל אשר – דבר ה', ולא רק כללי היסוד שקראו כאן באוזננו, נעשה, ולצורך עשייה – גם "נשמע", הווה אומר: על – ידי לימודם וקיומם של הדברים שנשארו מסורת שבעל פה, נגיע לידי כך שנעשה את רצון ה' באמת ובשלמות.

גדולתם של בני ישראל בהקשר זה בא לידי ביטוי בנכונות שלהם לקבל את החוקים, הדינים והמצוות, בין אלו שהוזכרו מפורשות ובין אלו שיתפתחו ויבואו בהמשך, בין אם החוק הוא חרות ובין אם מדובר במסורת פרשנית.

דומה כי קריאתם של בני ישראל "נעשה ונשמע" יש בה כדי להוות מודל למושכל יסוד במחשבה החברתית ואשר עניינה חובת האזרח והאדם לקבל על עצמו את כללי המשחק בחברה, את החוקים, הנורמות שהחברה יוצרת לעצמה. על פי עקרון זה פרשת השבוע מבקשת ליתן ביטוי לעובדה שהחובה של האזרח חייבת להתחיל בקבלת הנורמה החברתית כחובה ולא כרשות, בין אם הוא מבין אותה ובין אם לאו. האדם אינו בן חורין לבחור לעצמו האם לציית לחוק או לא בהתאם לתוכנו, בהתאם למידת התאמתו לאדם. אלא הפוך החובה הראשונית של האדם היא לציית ולקבל על עצמו גם חוקים שלא תמיד מתיישבים עם תפיסת עולמו, עם סולם הערכים שלו, או עם מצפונו הערכי. חובה שמתומצתת בקריאה 'נעשה ונשמע'.

(משפטים תשפ"ב)