כשבן הזוג מתחזק

"מה אכפת לך שהילדים יהיו מחוברים קצת לשורשים שלהם?", יעקב לא הבין. "כי בינתיים השורשים האלה עשו לנו רק צרות", רבקה אמרה בכעס

זה סיפור על תשובה, לא גמורה ולא ברורה, יש בה יותר שאלות אבל היא תשובה.

בשבועות האחרונים רבקה מרגישה שמשהו קורה ליעקב. זה התחיל בטיול של שניהם לאיטליה בפיאצה גדולה עמד בחור צעיר מאוד, אולי בן שש עשרה, החליפה השחורה גדולה עליו קצת. "בוא, תניח תפילין", הוא אמר. יעקב קיפל את השרוול גבוה. "מה פתאום?" התמרדה רבקה, "מה עכשיו תפילין? מהבר מצווה לא הנחת!". "זה בדיוק זמן טוב להניח", אמר החבדניק הצעיר, "חודש אלול". "אל תתערב", רבקה התיזה אל הבחור אבל יעקב סימן לו עם הראש.

הבחור הג'ינג'י כרך את רצועות התפילין על זרועו של יעקב לאט, כמו אבא שמלביש את הילד שלו. הוא הסתבך, התיר וכרך שוב, ויעקב נראה לרבקה כמו אחד הפסלים המוצבים בכיכר, שאפשר לעשות בו כרצונך- כמו שתיירים מניחים כובע קש על ראשו ומצטלמים איתו בחיוך של ניצחון. כשיעקב סיים הוא לא אמר כלום אבל ראה איך העיניים של רבקה נמשכות אל הפסים שהשאירו התפילין בבשר של היד שלו. "מה פתאום זה בא לך?", היא שאלה. "לא יודע רבקה'לה", יעקב ענה בשקט. "אני לא יודע בעצמי". והוסיף: "אני גם לא יכול להבטיח לאן זה ילך". רבקה קיוותה שפרץ הרהור התשובה הזה יעבור לו כשיחזרו לארץ, לילדים, לעבודה, להרגלים. ומה שהיה באיטליה- יישאר באיטליה.

אבל לא. אפילו להיפך, מה שהתחיל בהבלחה, בטפטוף, התגבר כמו גשם. נגיד לפעמים בלילות התחיל יעקב לחזור מאוחר מהפה שלו עלה ריח של אלכוהול. "אני לא סובלת עראק", רבקה אמרה. "וודקה", הוא תיקן אותה, "שותים שם וודקה, זה מה שרוסים שותים. וודקה". "לא אכפת לי", רבקה אמרה, "אני לא רוצה לשמוע מה שותים שם במפגשים האלה בבית הכנסת של חב"ד במקלט בסוף הרחוב. אני לא רוצה לשמוע לא מה שותים ולא מה אמר הרב". יעקב יושב ליד מיטות הבנים הישנים, מפזם למוח הקטן והישן שלהם את הניגונים חדשים שהוא למד שם. "מה אכפת לך שהילדים יהיו מחוברים קצת לשורשים שלהם?", יעקב לא הבין. "כי בינתיים השורשים האלה עשו לנו רק צרות", רבקה אמרה בכעס.

ונגיד, בשבת בבוקר רבקה התארגנה לנסיעה לים. "מה קורה יעקב?", היא ראתה שיעקב לא העמיס דברים לאוטו. "אני לא נוסע", הוא אמר. "מה זאת אומרת?" היא התעצבנה.

"לים. אני לא רוצה לנסוע בשבת לים", הוא אמר. "אבל תמיד אנחנו נוסעים!" היא כמעט צעקה. "עכשיו אני לא רוצה יותר", הוא אומר. "אני לא מבינה אותך!" עכשיו היא צעקה ממש, "זהו? אתה רוצה להרוס את המשפחה שלנו?". "אם תקבלי את זה – זה לא יהרוס", הוא אמר בשקט. "אז עכשיו זו בעיה שלי? זה לא אתה שהשתגעת פה אלא זו אני?". "די רבקה, אל תעשי מזה כזה עסק גדול". "אה, באמת? אז אתה תעשה עסק גדול ממה שנראה לך ואני אקבל בשקט? ככה יהיה לך יותר נוח?". "נוסעים?", הילדים שאלו. "נוסעים וחצי", רבקה ענתה בחדות. "תכנסו למכונית", היא פקדה והעמיסה תיק ים וצידנית. "אם אבא לא בא אנחנו גם נשאר", אומר הבכור בשם שניהם. "שב מיד!", הקול של רבקה מצטרח, "אף אחד לא נשאר". כשהיא מתחילה לנסוע הילדים מסתובבים אחורה ועושים לו פרצופים. יעקב מחזיר פרצופים: עיניים פוזלות, לשון בחוץ, הוא נשאר על השביל עד שנעלם להם מן העין.

בדרך אל הים אין פקקים, השמים כחולים, הילדים משום מה שקטים מאחור. "חבל שאבא לא כאן", מצייץ ילדון מהמושב האחורי ולפני שהיא מספיקה לחשוב מה להגיד היא אומרת: "כן חמודי, קצת חבל אבל חשוב לו מה שהוא עושה", ושקט משתרר שוב באוטו. רבקה מגבירה את המהירות ופותחת עוד את החלון, אין לה תשובה ברורה, לא לילדים, לא לעצמה, אבל יש בה שלווה משונה, גם תשובה לא ברורה יכולה להיות תשובה. היא חושבת ומחייכת אל הילדים דרך הראי האחורי.

(כי תצא תשפ"ב)