הגומל של סוף הקיץ

מי לא רואה כל רגע ורגע איפה כל הילדים שלו נמצאים? וגרסא נוראית שגברת נחמדה בנחל געתון הפנתה אלינו ספציפית: "אלה לא אכפת להם, ילד יותר ילד פחות"

בשבת בית הכנסת כבר שוב מתחיל להתמלא, כולם חוזרים מהחופשות, חיוכים, חיבוקים, שלום – שלום. 'איך היה? הייתם בחו"ל, הייתם בכינרת, בסיני'. כשחוזרים מהחופשות יותר אנשים ונשים מבקשים לעלות לברך 'הגומל'. אולי כי חזרו מטיסה, אולי כי משהו אחר. זוג הורים עומדים נרגשים מאוד. הם לא עלו לברך כי מסתבר שלא מברכים בשם מישהו אחר שניצל, אבל הילד שלהם, ילדון בן שנתיים, כמעט טבע בבריכה של הצימר.

בכל שנה הקיץ נגמר באסון, משפחה יוצאת לחופשה ובאמצע מתהפכים עליה השמים ומתרחש אסון כזה. זה לפעמים ענין של רגע, של שניה, וילד לא ממשיך את חייו. על כל פעם אחת שמסתיימת לא עלינו באסון יש מאות פעמים ששבריר השניה התהפך והסתיים בטוב, הילד הרועד הוחזר לזרועות הוריו הרועדים.

לפני שהייתי הורה כל סיפור כזה היה נראה לי כחוסר אחריות משווע, כמו סיפורי 'לשכוח את הילד באוטו'. מי שוכח ילד באוטו? שפטתי מיד לחומרה- מי לא רואה כל רגע ורגע איפה כל הילדים שלו נמצאים? שמעתי גם גרסאות יותר קשות: "בשביל מה יש כל כך הרבה ילדים?", וגרסא נוראית שגברת נחמדה בנחל געתון הפנתה אלינו ספציפית: "אלה לא אכפת להם, ילד יותר ילד פחות". מאז שנהייתי הורה אני מבינה כמובן הרבה יותר איך אסונות של רגע יכולים לקרות. גם לנו נפל ילד לבריכה בצימר מתחת לאף שלנו ורק שומר מבוגר שישב בכניסה למתחם קלט אותו בזוית העין ורץ לשלוף אותו החוצה. יש קו דק בין חוסר אחריות להתנהלות טבעית ונורמלית שבמהלכה יש רגעים שאתה לא רואה בדיוק איפה כל ילד נמצא בכל רגע נתון. יש גילאים שזה קריטי יותר יש גילאים שפחות, יש גילאים שזה רק נראה פחות אבל משהו אחר שלא חשבנו עליו יכול להפתיע, זה לא רק האפשרות לטבוע או להעלם, אפשר בתמימות גם להכין פק"ל קפה והאמגזית דולפת ובוערת ומישהו נכווה. תמיד אפשר לצקצק ולומר: "איך לא בדקו? איך לא שמו לב?", אבל כמויות הדברים שצריך לבדוק הם אינסופיים ובעיקר לא תמיד ידועים מראש. למה שבני נוער צעירים ידעו שיש שני סוגי אמגזית? רק אחרי שהיא דולפת יהיה מי שיגיד: "מה, לא ידעתם שזה הסוג הישן והלא בטיחותי?" – לא. לא ידענו. זה מה שנתנו לנו לבר מצווה מתנה. הרבה נהלים נכתבים בדם, בצבא, בטיולים, בחופשות. דברים שלא ידעת, שטחים שלא כיסית, פינות שהיו נקודות עיוורון עבורך. למצוא אשמים זו תנועה אינסטינקטיבית להרחיק את תחושת האשמה שמתלווה לאירוע, אם רק היינו עושים כך וכך היה נמנע אסון, לפעמים זה נכון לפעמים זה לא. הקו הוא כל כך דק שלפעמים לא רואים אותו בכלל.

ועוד משהו, אסונות נמדדים בדרך כלל בתוצאה הסופית, התפיסה משתנה לחלוטין אם השורה התחתונה היתה אובדן או הצלה, כל הדברים שהם 'כמעט' מסתיימים בחיוך רחב ולא נכנסים לסטטיסטיקה, לכן הרבה פעמים לא יתקנו משהו שדרוש תיקון: גדר, מדרכה, רמזור, כמות כוח אדם, מעברים טובים יותר וכו', כי קרו רק 'כמעטים'. אפילו הרבה הרבה 'כמעטים' זה לא מספיק. בתאונות דרכים זה בולט, מי שעובר באור אדום ולא פגע במישהו יצא נקי, ומי שכן פגע יישפט לחומרה – אבל בעצם הפעולה של שניהם היתה אותו דבר, פשוט היו עוד מרכיבים שהיו שונים בין שתי הסיטואציות, באחת הגיח פתאום הולך רגל ובשניה לא. ויותר מזה, יכול להיות שמי שלא פגע עבר כבר עשרות פעמים באדום אבל 'שיחק לו מזלו' ולא קפץ לו אף פעם מישהו לכביש, ומישהו שכן פגע – זה קרה בדיוק בפעם האחת והיחידה שהוא עבר באדום.

בסוף הקיץ צריך לברך הגומל על כל ה'כמעטים' שחזרו בשלום לזרועותינו הדואגות, ויש עוד עשרות כמעטי כמעט שאפילו לא ידענו מהם והסתיימו בשלום בלי שאפילו ראינו שהם בכלל התחילו.

(ראה תשפ"ב)