כבר נתתם לאחרים משלכם היום?

אפשר היה לצפות שפרשת תרומה תפתח בציווי חד-משמעי לכולם: "צו את בני ישראל ויקחו לי תרומה", אולם ה' הורה למשה על תרומה וולונטרית: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה, א-ב). מדוע התרומה למשכן ניתנה כרשות ולא כמצווה, ונותרה תלויה בנדיבות הלב של בני ישראל? ברצוני להביא על כך הפעם את תשובתו של סבי המנוח, הרה"ג יהושע קניאל זצ"ל, תלמידו הקרוב של הראי"ה קוק זצ"ל, שהיה במשך כיובל שנים רב ראשי ואב"ד של חיפה. דודני הפרופ' אליאב שוחטמן הוציא לאחרונה לאור ארבעה כרכים מדברי תורתו, ובהם הלכה ודרוש, שיחות ומאמרים, ובמאמרו לפרשת תרומה (דברי יהושע כרך ב', עמ' 873) הוא מסביר שיש שלושה סוגים של אתגרים וניסיונות שאדם מישראל נדרש לעמוד בהם, והם מופיעים בפסוק היסודי של קריאת שמע: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה).

בצאת בני ישראל ממצרים היה עליהם לעמוד בניסיונות משלושת הסוגים הללו. בניסיון הראשון של "בְכָל נַפְשְׁךָ", הם עמדו כששחטו את השה, שהיה אלוהי מצרים, לעיניהם. ביום השביעי לצאתם עמדו שוב בניסיון של מסירות נפש, כשה' אמר למשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ", והם נכנסו לתוך הים המלא על גדותיו. לאחר שחצו את הים הם החלו ללכת בתוך מדבר ציה ושממה, אשר אין בו מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו, ושוב עמדו בניסיון מהסוג של "בְכָל נַפְשְׁךָ".

בהגיעם להר סיני עמדו בני ישראל בפני האתגר של "בְּכָל לְבָבְךָ", כשהכריזו: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", וקיבלו עליהם ברצון את התורה, שדורשת מהאדם לעבוד את ה' בשני יצריו, להגביל את מאווייו ולרסן את תאוותיו. עתה הגיע השלב בו עליהם לעמוד בניסיון של "בְכָל מְאֹדֶךָ", להיות מוכנים לתת למשכן מהחומרים יקרי הערך שבידם. ניסיון זה של נתינה יכול היה להתקיים רק כאשר נתינת התרומות וולונטרית ולא באה כחובה, שכן נתינה תחת לחץ ומצווה היא הכרחית ומחוייבת אחרי שאמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". לפיכך אמר ה' למשה לקחת "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", ובכך מוכח שבני ישראל נותנים מקניינם מתוך אהבת קונם שמקננת בליבם.

במאמר אחר שואל הרב קניאל: מדוע אמר שלמה המלך: "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם" (משלי ו, ו), והרי היה עליו לומר: "ראה דרכיה והיה חרוץ וזריז"? וכי מה עניין הנמלה העמלה אצל חכמה? תשובתו פותחת בקביעה שתכלית האדם שלא ידאג רק לעצמו אלא גם לאחרים. בניגוד לבעלי חיים, שבטבעם מיטיבים לדאוג לעצמם, המעלה האנושית הייחודית היא נתינה אלטרואיסטית.

חז"ל אמרו: "זכה האדם – אומרים לו: קדמת למלאכי השרת, לא זכה – אומרים לו: זבוב קדמך, יתוש קדמך" (ב"ר ח). אם האדם מתגבר על תכונותיו האגואיסטיות, ונותן משלו לאחרים הוא עולה על מלאכי השרת, שאין להם יצרים של רוע ואנוכיות, אך אם הוא פועל כל הזמן לטובת עצמו ולשם הנאתו, אומרים לו שהזבוב והיתוש קדמוהו, שכן שני אלה הם דוגמאות מובהקות ומוחשיות ביותר של יצורים שעסוקים רק במציצת מזון מבני אדם ומבעלי חיים, ואינם נותנים מעצמם דבר. אדם שנברא בצלם א-לוהים ויש לו שכל ורגש ומצפון, אך אינו נותן לאחרים גרוע, אפוא, מהזבוב ומהיתוש.

כשהעצל מתבונן בנמלה הוא רואה לפניו בריה חרוצה ונמרצת, זריזה ונחרצת, אולם בריה זו מנצלת את האנרגיות והפעלתנות שלה רק לטובת עצמה. לכן אומר שלמה לעצל: "רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם", שכן על האדם להיות חכם וללמוד מהנמלה רק את ההיבט החיובי והחיוני שלה: לפעול במידת הזריזות, אך יימנע מללמוד ממנה לדאוג רק לעצמו, וידע שעליו לרתום את הפעילות הזריזה לטובת זולתו.

פרשת "תרומה" הייתה מאז ומעולם הזדמנות נאותה לעודד יהודים לתרום. כיום אחרי שנתיים של קורונה, אשר רבים חללים הפילה מבחינה כלכלית, יש להדגיש חובה זו, שבה באה לידי ביטוי המעלה האנושית של נתינה, ובאמצעותה עומדים אנו בניסיונות של "בְכָל מְאֹדֶךָ".

(תרומה תשפ"ב)