המלך שביקש לו בית

אחת השאלות המעסיקות אותנו בבניין המשכן היא השאלה מדוע הקב"ה המולך בעולמות כולם, מבקש לו דירה בעולמות התחתונים. חז"ל מתמודדים עם השאלה גם באמצעות משל, שלעולם יהיו בו רבדי משמעות מורכבים שמעבר לנמשל: "משל למלך שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי: שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר, ועשו לי מקדש" (שמו"ר לג).

נשים לב שביתו היחידה של המלך אינה עם ישראל, אלא התורה. היא אמנם ניתנה לעם ישראל בברית על מנת שיטלנה עימו, אלא שהקב"ה כביכול מתקשה להיפרד ממנה – היא ביתו האהובה. הקמת המשכן מאפשרת לקב"ה לא רק לשכון בתוככי בני ישראל, אלא לשכון 'בתוכם' ליד הזוג: בני ישראל-תורה. אלמלי התורה והברית של ישראל עימה, לא היה לקב"ה רצון לשכון 'בתוכם'.

קטע בהמשך המדרש עושה שימוש במשל ונמשל המפורסמים של שיר-השירים: "פתחי לי אחותי רעייתי, עד מתי אהיה מתהלך בלא בית שראשי נמלא טל, אלא עשו לי מקדש שלא אהיה בחוץ". כאן ישראל הם הרעיה, והקב"ה, בן זוגה, מבקש ממנה לעשות לו מקום בתוכה. כמו בשיר השירים – האהוב הוא מלך ולו ארמונות רבים. אבל הוא מבקש לו מקום דווקא אצל אהובתו.

בהמשך (שם, לד), מובאות התייחסויות לדברים נוספים שיחסי הקב"ה ישראל נמשלו אליהם בפסוקי מקרא שונים, ממש כמו בפיוט המפורסם של יוה"כ: צאן ורועה, כרם ושומר, בנים ואב: "אתם צאני ואני רועה […] עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם… אתם כרם… ואני שומר… עשו סוכה לשומר שישמור אתכם, אתם בנים ואני אביכם… כבוד לבנים כשהן אצל אביהם וכבוד לאב כשהוא אצל בניו… עשו בית לאב שיבא וישרה אצל בניו. לכך נאמר ועשו לי מקדש".

אם במשל הראשון ראינו אב שמתקשה להיפרד מביתו, ובמשל השני אהוב המבקש לשהות יחד עם אהובתו ולא בחוץ, במשלים האחרונים אנו מוצאים את הצורך של ישראל – הם זקוקים לרועה ולשומר. ולבסוף גם הדדיות – כבוד הוא לאב וכבוד הוא לבנים לשהות זה אצל זה.

(תרומה תשפ"ב)