הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')השליח הראשון בהיסטוריה היה כנראה העורב, ונראה ששליחותו הסתיימה בקולות קרקור צורמים. לדברי 'פרקי דרבי אליעזר' (כ"ג), הוא סירב לצאת לשליחות, ואחרי שיצא דאג לעצמו ולא לעולם כולו, שציפה בתיבה לקבלת מסר של תקווה: "הלך לו ומצא נבלת אדם בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו, ולא השיב שליחותו לשולחיו". לדברי הגמרא, העורב עשה הקפות מסביב לתיבה בשל חשדו שנוח חומד את זוגתו (סנהדרין קח). ייתכן עוד שהוא חשש מיחסו העוין של נח, שבחר לשלוח דווקא אותו אף שנכנס לתיבה רק עם בת זוגו, ולא שלח מהעופות הטהורים שנכנסו בשביעיות. לדברי חז"ל, העורב שאל את נח: "למה דווקא אני?" אולם, הוא לא קיבל מענה ענייני (ויק"ר לא).
לדברי מדרש אחר, העורב רצה להיכנס לתיבה, אך נח לא אבה לקבלו, עד שציווה עליו הקב"ה: "קבלו, שעתיד העולם להצטרך לו" (ב"ר, לג). התפקיד שנועד לעורב בהמשך התנ"ך היה אספקת מזון לאליהו הנביא, שהתחבא בנחל כרית, "והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב" (מלכים א יז).
בפרשייה שבה סייע העורב לאליהו הנביא יש היפוך לפרשייה שבה נשלח לעזור לנח הצדיק. בפרשת נח יורד שיא עולמי של גשם, ואילו בפרשיית אליהו יש שיא של שלוש שנות בצורת ויובש מוחלט. בפרשת נח, העורב נשלח להביא סימן להיעדר מים המאפשר חיים, ואילו בפרשיית אליהו הוא נשלח להביא מזון כדי לאפשר חיים. אף שני הצדיקים מנוגדים הם: נח מסתגר יחד עם אנשים ונשים ועם כל עולם החי, ואילו אליהו מסתגר ומתבודד מפני כל איש ואישה; נח מציל את כל החי ואת בני האדם, בעוד אליהו מביא כליה על בעלי החיים ועל בני אדם; נח היה צדיק תמים שממלא בהכנעה פקודות של ה', ואילו אליהו היה נביא קנאי שיוזם גזירות והקב"ה מקיים.
וכאן המתבונן שואל: מה בא סיפור העורב בפרשתנו ללמד? יש לזכור שהעורב נחשב לבעל אינטליגנציה גבוהה, כישורים קוגניטיביים ויכולות תקשורת מפותחות. עם זאת, בתרבויות רבות קישרו בין עורבים לבין מוות וכוחות אפלים, כנראה בשל צבעו השחור, קולו המקרקר והיותו אוכל נבלות.
מדוע אפוא דווקא עורבים, שהם עופות טמאים, סיפקו מזון לאליהו? האם לא היה ראוי יותר שיונה או תור יביאו לו לחם ובשר לפי התור? במאמר ב'שבתון' משנת תשע"ח, הצעתי שה' ביקש ללמדנו באמצעות העורב כיצד יכול בעל חיים, המסמל בדרך כלל תכונות שליליות, ולדברי חז"ל (עירובין כא, ב) הוא אכזרי אף על בניו, להפוך לטיפוס חיוב ומועיל, כשמטילים עליו שליחות שמתאימה לכישוריו. כשהוטל על העורב בזמן אליהו תפקיד מתאים, הוא הוציא לפועל את יכולותיו הטובות והביא רווח והצלה לנביא ה'.
אולם, שבעים פנים לעורבים, ועתה ברצוני להציע פרשנות חלופית, ולפיה העורב היה ונשאר סמל למשחית. לפי פרשנות זו, כשם שבסיפור התיבה נמנע העורב מלבצע שליחות של חסד ולסייע לנח, כך בעזרה שלו לאליהו הנביא העורב היה עקבי. בסיוע לאליהו הוא תמך באדם הקוטבי, חיזק את הקנאות, ושיתף פעולה עם הבאת עונש, מוות וכליה. כשמאכיל העורב את אליהו הוא מעצים את מידת הדין הקשה, ולא מחסד הוא מונע.
לאור הסבר זה, ייתכן שסיפור העורב בפרשת המבול מלמד שיש מי שלא משתנים גם אחרי תקופות ומצבים משני חיים. בתקופת המבול נוצרה הרמוניה בין כל עולם החי: הטורפים לא טרפו, הדורסים לא דרסו, ומול האויב המשותף, המבול, כולם התלכדו והתאחדו. אולם, כשהמים קלו והניצנים נראו בארץ, חזרו הברואים לסיגם ולאופיים, ובעלי הכוחות האפלים חזרו לסורם.
היו מי שחשבו שאחרי הסגרים הממושכים בתיבות בתקופת הקורונה, העולם לא יהיה אותו עולם. היו שהאמינו שעם שוך הדי המלחמה הנוכחית החיים לא יחזרו למסלולם, החברה הישראלית תשתנה וכולם ירדו מהסולם. אכן, אנשים יכולים להשתנות, אבל הדבר דורש מאמץ מכוון, כוח רצון ומוטיבציה מצד כולם. בלי כל אלה האדם נשאר אותו אדם, וכמו בעלי הכנף, מי שרגיל לחפש נבלות בראשי ההרים ולדאוג לעצמו ימשיך במנהגו, ומי שמחפש עלה זית להביא בשורות טובות לעולם המלא ציפיות יפעל על פי דרכו. בניגוד לעורב שלא נהיה ערב, עלינו לשמר את הערבות בעולם שאחרי מבול הטילים ותיבת הממ"דים.
כנסת ישראל נמשלה ליונה: "אחת היא יונתי תמתי" (שבת מט, א). כיונה היא צריכה לדאוג לכל גוזליה, ולהיות מזוהה עם ערך השלום. אמנם לפרקים יש צורך להיות כעורב, ולאמץ מידה מסוימת של אכזריות כלפי אויב, אבל בתוך העם יש לשמר תמיד את ערך השלום, וגם על שלום עם כולם לא להפסיק לחלום.
