ד"ר פנינה נויבירטבפסוק ב' למזמור מ"ב בספר תהילים מופיע המשל הידוע, המדמה את כמיהת המשורר לאלקים לערגת האייל למים: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים".
במה מתייחדת ערגת האייל למים?
מסביר המדרש (ילקוט שמעוני תהלים, מ"ב, תשמ"א): "האילת היא חסידה שבחיות ובזמן שהחיות צמאות מתכנסות אצל האילת והיא חופרת ומכנסת קרניה בקרקע ועורגת להקב"ה וקורע לה את התהום והמים עולים לה זהו כאיל תערוג". האיילה אינה מחפשת אחר מאגר מים המצוי על פני השטח, כי אם חופרת באדמה עד להגיעה למי התהום.
הרעיון כי קרבה אלקית ניתנת להשגה בעומק האדמה חוזר ושונה בשורה של מדרשי חז"ל.
כך, למשל, במדרש המובא במסכת סוכה (כ"ג:), חופר דוד המלך בעומק האדמה, עד לפריצת מי התהום: "בשעה שכרה דוד שיתין (יסודות לביהמ"ק) קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא (ביקשו מי התהום להציף את העולם) …"
על פוטנציאל מציאת קרבת האלקים בעובי האדמה עומד המדרש בהקשר נוסף. מזמור תהילים מ"ב בו פתחנו מיוחס לבני קורח (ופותח במילים "לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח"). לפי המדרש, המזמור נאמר על ידי בני קורח לאחר שנבלעו באדמה יחד עם קורח ועדתו, ובעודם שרויים בבטן האדמה, כמובא ברש"י ע"פ המדרש (שם, בפס' א'): "אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה' ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ כענין שנאמר ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורי' הללו ועלו משם". גם לפי פירוש זה, הקריאה לאלקים מתבצעת בעומק האדמה.
הרעיון המובא בשלל המדרשים דלעיל תמוה. לכאורה ניתן היה לסבור, כי על מנת לחוש בקרבת האלקים יש לשאוף אל השמים ולא לנבור באדמה. מדוע דווקא במעבי הארץ מצויה ההשראה? מדוע משם פורצים מי התהום החיים והמחיים?
נדמה לעניות דעתי, כי שורת מדרשים אלה נועדה לשבור את המיתוס השגוי לפיו ההשראה הרוחנית מושגת באמצעות חיי רוח המנותקים כליל מהקרקע.
המדרשים דלעיל מבקשים לבאר, כי טעם החיים מצוי בשגרת חיינו, באדמה המצוייה מתחת לרגלנו. בחיי היום יום אנו יכולים למצוא משמעות, בעשייה השגרתית ניתן וראוי לצקת תוכן, כמאמר הכתוב: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל', י"ב-י"ד).
עקרון זה מודגש, בין היתר, במדרש חז"ל (תענית ג:): "ואמר רבא האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא דכיון דנבט נבט (בחור חריף דומה לגרעין שמתחת לאדמה, שמתחיל לבצבץ ולעלות עולה למעלה)".
מדרש זה ממשיל את התלמיד החכם לגרעין שמתחת לאדמה. שם מתחיל תהליך צמיחתו הרוחני. דווקא בקרקע ימצא הלמדן את מקור השראתו, ומשם יצמח ויעלה מעלה מעלה.
מזמור מ"ב מייעץ לנו לתור אחר מי התורה כאיילה. גם כאשר הארץ נחזית צחיחה ויבשה אל לנו להתייאש, אל לנו להתנתק. עלינו לזהות בחושנו את הזרמים שמתחת לפני השטח, לחפור על מנת לחשוף את מי התהום, ולהוציא מן הכוח אל הפועל את הפוטנציאל הגלום בשגרה. אף אם פעולת החפירה נדמית נחותה, מלוכלכת, ההתמדה בה תישא פרי. בתחתית האדמה יתגלו מי התורה, כמאמר הכתוב – "אמת מארץ תצמח" (תהלים פ"ה, י"ב).
(תרומה תשע)
