הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
בפרשת תרומה נאמר "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות, כ"ה י'). על פי המתואר בפסוקים בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי היה האמן והאדריכל הראשי שהועסק בתכנון המשכן, עיצובו ובנייתו, ובעשיית כליו ובגדי הכהונה. בניגוד לשאר הכלים שנאמר עליהם בלשון יחיד "ועשית", לגבי הארון נאמר בלשון רבים "ועשו", ואף בניגוד לציוויים השונים בפרשת הארון גופה ("וצפית אתו… ועשית עליו זר זהב…" וכו'). אם כן עלינו לשאול מי עוד עשה את הארון חוץ מבצלאל?
התשובה של חז"ל במדרש מפתיעה, "יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה" (שמו"ר תרומה ל"ד ב'). מבחינה טכנית איך יתאפשר שכולם יתעסקו בארון? הרמב"ן מבאר שהכוונה "והעסק שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט או שיכוונו לדבר" (שמות כ"ה י'). אפילו שבני ישראל מכוונים במחשבתם על עשיית הארון מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו את הארון בעצמם! המסר הוא כדי שיזכו כולם לתורה. לפי הרמב"ן, הלשון של "ועשו", מחייבת את כולנו. התורה שייכת לכולם. אור החיים הקדוש האיר על כך נקודה נוספת, "לא נמנעה התורה כאן מדבר בלשון רבים…אלא מפני שממהות התורה הוא שלא תוכל להתגשם ביחיד…היא תורת חיים לציבור לאומה. ואף הגדול שבבני האומה לא יוכל להגשימה לבדו כל כולה". לפירוש זה הציווי בלשון רבים נאמר דווקא בעשיית הארון כיוון שהתורה מחייבת כל אחד לתת את חלקו המיוחד בתורה. ורק כשהתורה מתיישמת על ידי כולנו, היא מתקיימת. עשיית הארון במשותף ממחישה את קיום התורה שיכול לבוא לידי ביטוי רק במאמץ משותף של עם ישראל על כל שבטיו וחלקיו. במילים פשוטות התורה איננה שייכת רק לאנשים מיוחדים, היא שייכת לכולם ואי אפשר לוותר על אף אחד.
שני הסיווגים העיקריים של דם אנושי, קבוצת ABO וגורם Rh פותחו על ידי הרופא האוסטרי קרל לנדשטיינר, שקיבל על כך פרס נובל ב-1930. לפיכך, אדם בעל סוג דם AB יכול לקבל תרומות דם מכל סוגי הדם האחרים (ולכן נקרא "מקבל אוניברסלי"), ואדם בעל סוג דם O יכול לתרום לכל סוגי הדם האחרים (ולכן נקרא "תורם אוניברסלי") O הוא סוג הדם הנפוץ בעולם.
מהם הפרטים בארון שנעשו דווקא בעבודת יחידים? ציפוי הארון בזהב מופיע בתורה בלשון יחיד, "וְצִפִית אֹתוֹ זהב טהוֹר מִבַיִת וּמִחוּץ תְצַפֶּנוּ" (שמ' כ"ה י"א). ציפוי הזהב מלמד כי אומנם לכל אחד יש קשר לתורה, אבל לא כל אחד יכול להתהדר בידיעתה השלמה או בעשייתה בהידור. בעל ה"כלי יקר" מחלק בין רמות שונות של קשר לתורה בעם ישראל, אין הכול יכולים לעמוד על הנגלה והנסתר שבתורה הרמוז באומרו "מִבַיִת וּמִחוּץ תְצַפֶּנוּ", וכן אין הכול תוכם כברם…, ציפוי זהב מבית ומחוץ המרמז על עצם המעשה, אין כל אדם שווים בזה, והוא מיוחד למשה ולאנשי סגולה אשר כערכו.
דבר אחר המתואר בעשיית הארון בלשון יחיד הוא הכנת הזר, "וְעשִׂית עליו זֵר זהב סבִיב", הזר מופיע כתוספת המונחת על הארון ואינו חלק מהותי ממנו. זר הזהב מסמל את כתרה של תורה, והציווי עליו בלשון יחיד מראה עד כמה הוא שמור רק ליחידי סגולה. הכתר מונח על הארון והוא ממחיש את ההתעלות של הלומד. הלימוד אינו מתומצת בתיבת הארון ובאותיות שעל הלוחות המונחים בו, הוא מתנשא אל על בזר נישא. כתרה של תורה אכן מונח בקרן זווית, אבל כנראה שרק מעטים הם אלה שמוכנים להידחק בה וליטול אותו ממנה.
אחד מהציוויים הייחודיים לארון הוא האיסור להסיר את בדי הארון. למרות שהארון כבר לא נמצא בתנועה, יש להקפיד שהבדים יהיו בטבעות בצורה שהארון יהיה מוכן למסע. מדוע לא יסורו הבדים, מוטות הנשיאה, מטבעות הארון ואלו משאר הכלים הנישאים במוטות אפשר היה להסירם? בעל ה"כלי יקר" רואה בכך סמל לקשר התמידי בין ישראל לתורה, הבטחה ש"לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם". הנצי"ב, בפרושו "העמק דבר" אומר, שהדבר מסמל את ניידות התורה והיטלטלותה לכל מקום שאליו הולכים ישראל בגלותם מארצם, שלא כמו השולחן המסמל כתר מלכות, והמנורה המסמלת כתר כהונה, המתקיימים רק כאשר ישראל על אדמתם. הרב עמיטל היה מדגיש רעיון דומה שטמון בדין זה. לעיתים ניתן לראות בעיה הקשורה לקיבעון של התורה לזמן או להקשר מסוימים. למשל, המחשבה כי ראוי ללמוד רק במסגרת בית המדרש. התורה רומזת בציווי על הבדים לנקודה זו, שיש צורך שהארון והלוחות ילכו וילוו עם האדם. התורה צריכה להיות תמיד עם בדים, שמאפשרים לה ללכת ממקום למקום ולהיות רלוונטית ונוכחת בכל מקום שבו האדם נמצא.
(תרומה תשפ"ב)
