פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
החטא ותפקידה של חוה בו
חטא עץ הדעת המתואר בפרק ג' בבראשית הוא בעל משקל מרכזי בעיצוב תודעה שלילית ביחס לנשים במורשת היהודית. שני היבטים מרכזיים קיימים כאן: 1. החטא של אדם וחוה ודמותה של חוה כפי שעולה מהפסוקים. 2. העונש שנגזר על אדם וחוה והשלכותיו על קיבוע מעמדן הנמוך של הנשים ביחס לגברים.
נדון בשני ההיבטים בנפרד.
- חטא עץ הדעת ודמותה של האישה כפי שעולה מהפסוקים:
בפרק ב' מתואר בסמיכות הצו של הא-ל לאדם בנוגע לפירות הגן ורק אחר כך מתוארת בריאת האישה: "וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת. וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ".
סמיכות זו יכולה להתפרש כך שבריאת האישה מאדם, נבעה גם כדי שתוכל לסייע לו לעמוד בציווי הא-ל. אלא שבפועל קרה ההיפך. בפרק ג' מתואר החטא של אדם וחוה (השם חוה ניתן לה רק אחרי החטא) בעקבות פיתוי הנחש: "וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱל-ֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. כִּי, יֹדֵעַ אֱל-ֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאל-ֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".
מספר נקודות עולות כאן:
א. ה"ערמה" של הנחש והזיקה בינה לבין ה"עירום" הטבעי של אדם וחוה, שהוא הדבר הראשון שהם מודעים לו כאשר הם אוכלים מעץ הדעת.
ב. השקר של הנחש שאומר לאשה שהא-ל אמר שאסור להם לאכול מ"כל עץ הגן". ובפועל הרי נאמר לאדם (לא לחוה שעל פי פרק ב' עוד לא נוצרה אז) "מכל עץ הגן אכול תאכל". הרחבת האיסור היא כלי מניפולטיבי של הנחש.
ג. תיקון האישה את הנחש, אך עדיין תוך אי דיוק. האישה אומרת לנחש שהוא טועה וש"מפרי עץ הגן נאכל" (אם כי ההדגשה והחזרה נעלמת. זה כבר לא "אכול תאכל" כבציווי המקורי). אולם, "מפרי העץ אשר בתוך הגן" אסור לאכול. מהו העץ הזה? במקור היה לו שם: "עץ הדעת טוב ורע". חוה גם הוסיפה את איסור הנגיעה בעץ שלא הופיע בציווי המקורי.
ד. הדגשת היסודות החושניים בפיתוי של חוה: ו"ַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל".
ה. הדומיננטיות של חוה בחטא אל מול האדם הפסיבי ו"ַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל": היא גוררת איתה גם את אדם, לו היא נותנת את הפרי.
ו. התוצאה של החטא: פקיחת העיניים המתבטאת בהבנת משמעות הגוף העירום.
כך שמתוך פשט הכתובים ניתן להצביע על הפן הפתייני והתאוותני בחוה שעברה על ציווי הא-ל לאדם והחטיאה גם אותו. אם מיד אחר ציווי הא-ל לאדם לא לאכול מעץ הדעת, נאמר: "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ" ( ב, יח) כלומר, האישה נועדה להיות כלי מסייע לאדם שהוא השחקן המרכזי, הרי שכאן האישה פעלה בדיוק בכיוון ההפוך: היא הדומיננטית והיא המחטיאה.
במדרשים הפן התאוותני צובר משקל רב. וכך למשל עונה רבי יוחנן לתלמידיו על השאלה: "מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין?"- "שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן" (שבת, דף קמה ע"ב-קמו ע"א).
ורש"י דיבור המתחיל: "כשבא נחש" מצביע על הרמז בפסוק: "כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה, דכתיב (בראשית ג) 'הנחש השיאני' – לשון נשואין".
האמירה של רבי יוחנן רואה בחטא עץ הדעת שבו שיחקו תפקיד מרכזי הנחש והאישה, מקור לזיהום המין האנושי, שממנו רק עם ישראל במעמד הר סיני ניצל. זו גישה מנוגדת לחלוטין לזו שפותחה בנצרות. בכך נפתח במאמר הבא.
(כי תצא תשפ"ב)
