הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ראינו ברשימה הקודמת שמצוות קריאת שמע איננה מסתכמת רק בקריאת פרשיות מן התורה אלא היא מבקשת לעצב תודעה באדם. היא מבקשת שאדם יזכיר לעצמו את עניין אחדות הא-לוהים בשעת שכיבתו ובשעת קימתו. לכך מכוון הפסוק הראשון, ומשום כך מי שאמרו ללא כוונה נדרש לחזור ולאמרו בכוונה.
אך מה לגבי שאר הפרשיות? נחלקו מפרשי הרמב"ם כמה פרשיות מתוך השלוש שבקריאת שמע הן לדעתו חיוב מן התורה. מחלוקת זו אינה למדנית גרידא. ההבנה אילו מבין שלוש הפרשיות הן החיוב שבתורה תלמד אותנו על מהות המצווה והתודעה שהיא מבקשת לעצב.
בעיני, נראית גישתו של הרי"ד סולובייצ'יק, שטען שלדעת הרמב"ם אמירת כל שלוש הפרשיות היא מן התורה. הדבר עולה מייתור לשון בדברי הרמב"ם. לאחר שהבהיר הרמב"ם מה אדם קורא בקריאת שמע ומנה את שלוש הפרשיות (הלכות קריאת שמע א, ב-ג) הוא שב ואומר "קריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע". מפני מה שב והדגיש הרמב"ם את מה שאמר קודם? אלא כנראה כאן הבהיר שזוהי מצוות קריאת שמע – אמירת שלוש פרשיות על סדר זה.
מדברי הרמב"ם הללו עולה תובנה מאלפת. משמעותה של קריאת שמע תלויה לא רק בתוכנה אלא גם בסדר הפרשיות הנאמרות בה. אמנם בהמשך פוסק הרמב"ם מדעתו (ב, יא) שבדיעבד סדר אמירת הפרשיות לא מעכב, לפי שאינן סמוכות בתורה (וזה הדהוד להבנה שקריאת שמע היא לימוד תורה), אבל מבחינת המשמעות שלה, יש ערך רב לקריאת שמע כשהיא נאמרת דווקא על הסדר. ומדוע? הנה ההסבר שנותן לכך הרמב"ם (א, ב-ג):
" ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על (זכירת) שאר כל המצות, ואחר כך פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות.
אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך."
הפסוק הראשון מחדיר באדם את תודעת יחוד השם, והפרשיה הראשונה כולה מוסיפה לכך את החיוב לאהוב את א-לוהים וללמוד את תורתו. הרמב"ם רואה בחיובים הללו יסוד ועיקר לכל התורה (ואמנם להלכותיהם הקדיש את ספר המדע, הראשון מבין הי"ד החזקה), ועל כן קבע (על פי המשנה) שיש לאומרם תחילה. ראש לכל, האדם צריך לבסס בקרבו את ההשקפות הנכונות על הא-לוהים והיחס הראוי אליו.
לאחר מכן באה הפרשייה השנייה, שבה האדם מזכיר את חשיבות קיום המצוות. סדר זה חשוב, שכן הוא מציב את קיום המצוות לא כשער הראשוני (וכמובן לא הבלעדי) לא-לוהים, כפי שמקובל לחשוב לרוב בחברה הדתית, אלא הוא קומה נוספת שבאה רק לאחר ביסוס ההכרה בדמותו האמתית של א-לוהים. קומה זו תלויה בקומה הראשונה, שהכל תלוי בה, לדברי הרמב"ם, וממילא ברור שללא אמונה והכרה באחדות א-לוהים אין פשר למצוות שמקיימים בשמו.
הפרשיה השלישית משלימה את התמונה, כשהיא מוסיפה לתמונה את מצוות זכרון יציאת מצרים. ייתכן, כהצעת הרי"ד סולובייצ'יק, שהרמב"ם הבין שהמצווה להזכיר את יציאת מצרים ביום ובלילה מגולמת בתוך מצוות קריאת שמע ועל כן לא מנה אותה כמצווה עצמאית. בכל אופן, פרשיה זו מוסיפה על ההכרה באחדות א-לוהים והמצוות הנובעות מכך, את הזיכרון ההיסטורי שלנו וההכרה מאין באנו.
באופן זה, ובסדר הזה דווקא, מעצבת קריאת שמע את תודעתו של האדם המאמין – הכרה בא-לוהים, המובילה לשמירת מצוות, והנחתמת בהכרת הסיפור הפרטיקולרי שלנו. תודעה זאת היא שאמורה ללוות את האדם בערב ובבוקר, ולמעשה כל חייו.
