המחלוקות שצצות בשבת

כאשר הקהיל משה את כל ישראל כדי לצוותם על מלאכת המשכן, הוא בחר לפתוח באזהרה על שמירת השבת, וציין מלאכה אחת ספציפית: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". חז"ל דנו בשאלה מה בא ללמד האיסור על הבערת אש בשבת מבחינה הלכתית, אולם בספרות הדרוש דרשו שמשה רבנו הזהיר את בני ישראל על אש מסוימת, היא אש המחלוקת. המחלוקת, כמו האש, מתפשטת במהירות, ובדרכה היא מזיקה ומכלה כל חלקה טובה. יום השבת מועד למחלוקות, כיוון שבשבת יהודים בטלים ממלאכה ומסחר, ממעטים בפעילות ומרבים בדברנות, ועלולים להגיע למחלוקות בקלות. משה כנראה ראה לנגד עיניו כיצד בששת ימי המעשה בני ישראל יעסקו בכל מלאכה, ויגיעת המלאכה משכחת עוון, אולם בשבת תבוא מנוחה לייגע ויהיה פנאי להתגודד בחבורות וללהג במחנות, ולכן הזהירם לבל יבואו לידי מחלוקות.

גם בזמננו יש בשבת פוטנציאל מוגבר להבערת מחלוקות, אם בוויכוחים בין בני משפחה שמסבים בשולחן השבת, אם בעקבות קריאת עיתונים שדנים ודשים במחלוקות פוליטיות ובפולמוסים ציבוריים, ואם בבית הכנסת בו יש שמוטרדים בענייני כיבודים, ובחצרות בית ה' שם מתנהלים דיונים ערים בבעיות השעה שבשבת היה ראוי שיהיו בהשעיה.

במצב הטבעי והנכון צריכה השבת להיות דווקא שבת שלום. רבי ישעיהו הורביץ בספרו השל"ה  (פרשת החודש) כתב שצריך לבער את אש המחלוקת ואש הכעס במיוחד "ביום שבת קודש, שאין בוער בו אש של גיהנם, והכועס בשבת או עושה מחלוקות חס ושלום, גורם להיות חמת הגהנם בוער בו".

אחד הדרשנים מצא שהדרישה לשלום כמו גם לאמת, רמוזה בסופי התיבות של הפסוק "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". דא עקא, שלעתים אנשים מתאמצים יותר להוכיח את האמת שלהם, וזו באה על חשבון השלום. במסורת שלנו הוכרע, כידוע, שבסתירה בין ערכים אלה ערך השלום דוחה את ערך האמת, "ומותר לאדם לשנות בדבר השלום" (יבמות סה). דבר זה רמוז אף הוא בסופי התיבות הנ"ל, שכן סופי התיבות של "שלום" צמודים זה לזה בלי פירוד ביניהם, ואילו אותיות המילה "אמת" מרוחקות זו מזו, כדי לרמוז שעל מנת לקרב את השלום מותר במידת הצורך להרחיק את האמת (מובא ע"י א"י גרינברג, עיטורי תורה עמ' 279).

בעיית המחלוקות שמתלקחות דווקא בשבת נכונה גם לסוג מיוחד של שבת. בספר הזוהר (ח"ג כט, א-ב) נאמר שתלמידי חכמים הם בבחינת שבת. ומכאן הסבר לתהייה הרווחת: כיצד דווקא בין תלמידי חכמים רבה המחלוקת, ולעתים אף גואה ושוטפת. כשם ששבת קודש מועדת למחלוקות, כך גם תלמידי חכמים "שאינם בעלי מלאכה", והם בבחינת קודש, כדברי הזוהר, מועדים למעוד במחלוקות מיותרות.

כאן המקום להסביר את קביעת הגמרא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (ברכות נד, ב), שיש החושבים שאמירתה מדי בוקר נועדה לסיים את תפילת שחרית ולהתחיל את היום בחיוך. לעניות דעתי, חז"ל אמרו אמת כדרכם, ואכן ת"ח מרבים שלום בעולם, שכן לכל תלמיד חכם יש דבקות במידת האמת, ולפיכך יש לו תפיסה משלו איך יוצרים שלום בכל מחלוקת, וכך כמספר החכמים כך כמות תפיסות השלום שיש בעולם…

אולי משום כך רק בשבת אומרים פעמיים: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", בליל שבת ובשבת בבוקר. בשבת כל העם בטלים ממלאכה, ואילו תלמידי חכמים נותנים שיחות ושיעורים ודווקא טרודים ועסוקים, ועל כן ביום זה יש סיכוי גדול ששלום הם מרבים.

בשבת זו, "שבת שקלים", אנו למדים גם על התיקון לאש המחלוקת. חז"ל אמרו על הפסוק: "זֶ֣ה יִתְּנ֗וּ… מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל", שה' הראה למשה "כמין מטבע של אש, ואמר לו: 'כזה יתנו'" (ירושלמי שקלים א, ד). הראה לו הקב"ה שאם כל אחד מבין שהוא איננו שלם, ורואה את עצמו רק כמחצית, וכל תלמיד חכם מכיר בכך שבנושאים הבוערים כאש, הוא מייצג חלק מהאמת ויש גם חלק של אמת בדברי חברו, אזי אש המחלוקת לא תהיה מזיקה, שורפת ומכלה, אלא תהפוך לאש מועילה, מחממת ומאירה. במחלוקות כאלה המילה "אש" משלבת ומייצגת בראשי התיבות שלה את שני הערכים המשתלבים במחלוקות חיוביות: אמת ושלום.

(ויקהל תשפ"ב)