פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
מעבר לרשות – ואולי לחובה – שיש לכל אדם לבטא את דעתו, אפילו דעת יחיד היא, אין לבטל לחלוטין דעה כלשהי
"תורת המנהיגות" בתנ"ך מזמנת ללומד אותה מסע מרתק בין מסורות ודגמים שונים של הנהגה.
לצד הנהגת יחיד דוגמת זו של משה רבנו, השופטים והמלכים למיניהם, מוצגים לנו לא אחת דגמים של "הנהגת יַחַד", הנהגה קיבוצית-קולקטיבית שניזונה מקבוצה של אנשים, דוגמת "שבעים הזקנים" או – בדורות מאוחרים יותר, בקהילות ישראל למיניהן ולסוגיהן – הנהגה של "מועצת זקנים" או "שבעת טובי העיר". וכך, עד ימינו, שבה לעתים קיימת הנהגת "יַחְדָה" או "נֶגְדָה", קואליציה ואופוזיציה המורכבות ממספר רב של 'מפלגות' ו'סיעות', ולעתים גם מרסיסיהן, שבהן "כל אחד מלך" ובכוחו לכפוף את הרוב לרצונותיו.
לכל אחד מן הדגמים יתרונות וחסרונות. הנהגת יחיד, בוודאי כאשר מדובר בדיקטטורה מלוכנית, לא דמוקרטית (ולעתים אנטי-דמוקרטית) מאפשרת לרוב משילות, גם כאשר היא באה על חשבון זכויות הפרט. אפילו נועץ המלך ביועציו, הותרת 'המילה האחרונה' בידו, ללא יכולת פקפוק, הרהור או ערעור אחריה, מאפשרת לו לתפקד כרצונו, ללא צורך בקבלת הסכמת הרבים ואפילו הרוב, אך דווקא בשל כך היא עשויה להובילו לטעויות קשות.
מנגד, "חוכמת ההמונים" ושיתוף קבוצה גדולה יותר בהליך קבלת ההחלטות מאפשר דו-שיח פורה, שקילת שיקולי בעד-ונגד, ושמיעת עמדות שונות שבכוחן להיטיב ולשפר את התוצאה הסופית. פעמים הרבה, אך לא תמיד. לא אחת גם במקרים אלה דווקא דעת המיעוט, ולא דעת הרוב, היא הצודקת. התעלמות ממנה, או רמיסתה ברגל גסה על ידי הרוב מביאה לכישלון.
"מעשה המרגלים" שבפרשתנו חושף את חולשתה של ההנהגה הציבורית. תריסר האנשים שהולכים לארץ ישראל אינם אנשים פשוטים. כל אחד מהם היה "איש", מנהיג שבט, נשיא וראש.
על פני הדברים, הקבוצה הולכת "כאיש אחד בלב אחד" לתור את ארץ כנען. אכן, ואולי ב"מבט לאחור" (רטרוספקטיבי), חז"ל מלמדים אותנו (הן בעקבות המרת הפועל המקראי מלשון רבים ללשון יחיד – "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון", הן בעקבות ירושתו את חברון, ראו שופטים א, כ) שכבר בעיצומו של המסע פרש כָּלֵב בן יפונה מן החבורה והלך להשתטח על קברי האבות שבחברון. אכן, ריבוי הפעלים המשותפים ("ויעלו", "ויתורו", "וישובו") בפשט הכתובים דווקא מרמז שבשלב זה, ולפחות למראית עין, היו כולם בעצה אחת. כך גם בעת הדיווח המשותף: "וישובו מתור הארץ… וילכו ויבואו… ויספרו לו ויאמרו… באנו".
רק בתום ההצהרה המשותפת, משנדמה היה שהכל סגור וגמור, ננער לפתע כָּלֵב ממקומו (ויושם אל לב שבשלב זה ניצב הוא לבדו, ועד שלב קריעת הבגדים שלאחר מכן, יהושע בן נון עדיין עומד בשתיקתו!), ומשמיע דעה אחרת, חולקת: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
ניתן לשער שאמירה זו הייתה כרוכה באומץ לב. לא רק סטייה מן השורה, מחוץ לקונצנזוס, השמעת דעה חולקת כנגד "עדה שלמה", של עשרה מעמיתיו, אלא גם השמעת דברים שעל פניהם היה בהם כדי להתריס ולהתסיס את המון העם, אספסוף שאולי ביקש לשמוע מה שרצה לשמוע יותר ממה שהיה צריך לשמוע.
יכולתו של היחיד לעמוד מול הרוב הועלתה על נס בעולמם של מורשת ישראל והמשפט העברי. כך, בדברי הנביא הבודד הזועק חמס כנגד המון העם או המלך הרומסים עקרונות יסוד של צדק ומשפט, וכך במחלוקות הרבות בספרות המשפט העברי שהיו אחד מסימני ההיכר המובהקים שלו.
גם כאשר יש דעה של "חכמים אומרים", רבים בני בלי-שם המבטאים את דעת הרוב המובהקת, לא נמנע החכם היחיד לעמוד מולם ולהשמיע דעה משלו.
המשפט העברי לא רק מאפשר את השמעת קול היחיד ודעת המיעוט, אלא מעלה אותם על נס. כך, באמצעות הנצחתם בספרי החוקים והמשפטים (מהמשנה והתלמוד, ועד לשולחן ערוך ודברי הרמ"א – ה'מפה' שעליו, או הוספת דברי 'ויש אומרים' על כל צעד ושעל), תופעה שדומה כי כמעט אין לה אח ורע בספרי חוקים, בוודאי לא בני זמננו, שאמורים להורות רק את 'השורה האחרונה', דעה אחת, יחידה ואחידה, ולא להצביע על חילוקי דעות.
את הנצחתה של דעת המיעוט, לא רק לשעה אלא גם לדורות, נימק רבי יהודה (משנה עדויות א, ו) בטעם מעין פדגוגי-הסברתי: "אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה? שאם יאמר האדם 'כך אני מקובל', יאמר לו 'כדברי איש פלוני שמעת'".
לפי נימוק זה, הזכרת דעת המיעוט לא נועדה אלא להורות למי שנוקט כמותה שאמנם הייתה דעה כזו, אך היא בטלה ומבוטלת, נדחתה לחלוטין ואין הלכה כמותה.
לא כן נימוקו של תנא קמא באותה משנה: "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו".
הווי אומר: לפי גישה זו, "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". דעת המיעוט אינה 'בְּטֵלָה' כלל. גם לה יש חשיבות, עד כדי כך שייתכן ובעתיד יבוא בית דין אחר (ובלבד שיהא גדול כראשון או יותר מהראשון בחוכמה ובמניין), 'יהפוך' את ההלכה הקודמת ויפסוק דווקא כאותה דעת מיעוט שמכאן ואילך תהא לדעת הרוב, להלכה המחייבת.
בגישה אחרונה זו גלום אחד היסודות החשובים של עקרון חופש הביטוי בימינו: מעבר לרשות – ואולי לחובה – שיש לכל אדם לבטא את דעתו, אפילו דעת יחיד היא, אין לבטל לחלוטין דעה כלשהי ואין לשלול מראש ובאופן מוחלט את אמתותה.
באופן מעשי, בוודאי שדעת הרוב קובעת ועל דעת המיעוט לסגת מפניה. אכן, גם לשמיעת דעת המיעוט וללימודה יש חשיבות (ולכן סבורים חכמי ההלכה שגם בלימודה ובירורה מתקיימת מצוות תלמוד תורה), ולא רק שאין להעלים אותה, למחות ולמחוק את דבר קיומה, אלא להיפך: יש להנציחה לדורות, שמא יבוא יום ויוברר שדווקא היא העמדה הנכונה והלכה כמותה.
(שלח תשפ"ב)
