מה יהיה על זמירות השבת?

נתקלתי בו בטרמפיאדה: אני נסעתי לבית שלי והוא נסע לבקר את בן דוד שלו. הוא היה חניך שלי כשהייתי מדריך חינוכי בפנימייה באחת מהישיבות התיכוניות הידועות. עברו יותר מעשר שנים אבל אי אפשר לטעות ב'בייביפייס' שלו. היה לו הספק מרשים מאז שנפרדנו: התחתן, שני ילדים, מסיים עוד מעט תואר שני. זכרתי אותו באופן מיוחד בגלל היחס הקרוב שהיה לנו ובגלל שתמיד היה שר בדבקות מיוחדת בשירי סעודה שלישית בישיבה.

הדבקות שלו הייתה ידועה לכולם. הוא עצם את העיניים ונראה שנכנס לחוויה טרנסצנדנטית עוצמתית במיוחד. באותם רגעים ניכר עליו שהוא 'לא ראה בעיניים' ולא עניין אותו מה יחשבו עליו כל מיני חברים ליצנים. זה היה פשוט הוא ואלוקיו. ולא היה אחד מחבריו שלא העריך אותו מאוד על היכולת המופלאה הזו שלו להיסגר בד' אמותיו ולהיות כל כולו נתון למילים ולניגון של השיר. כל הצוות החינוכי היה בטוח שהוא, הוא עוד יגיע רחוק. והוא אכן הגיע רחוק, רק לא בדיוק בכיוון שחשבנו. הוא היה תלמיד חכם עם מוח מבריק במיוחד ואת כל הכישרון שלו, כך נראה, מימש באקדמיה.

אחרי מילות הנימוסים, חיפשתי בנונשלנטיות את הכיפה. אולי היא קטנה מאוד? עשיתי הכול בכדי שהוא לא ישים לב למבט הבוחן. לא עזר לי. אחרי כמה שניות הוא אמר לי: "הורדתי אותה שנה אחרי השחרור מהצבא".

הוא סיפר לי שהוא ניסה לצאת עם כל מיני בחורות חילוניות אבל שום דבר מהקשרים הללו לא הצליח להבשיל למשהו רציני. תמיד היה חסר לו משהו. הוא הרגיש שלמרות שהוא כבר לא דתי, הוא עדיין לא מסוגל להתחבר לקונספט החילוני שנעדר את החוויה שכה זכורה לו מהעולם הדתי. בסוף, מכר משותף הפגיש בינו לבין חברה דת"לשית שלו. הקליק היה מיידי.

"אתה יודע", אמר לי עם חיוך: "אנחנו לא מוותרים אף פעם על שולחן ליל שבת. אני חייב את זמירות השבת שלי. לא מסוגל להתנתק מהן. על זה גדלתי. זה הטעם המתוק והמיוחד שלי. זו הקבלה שאני ואשתי קיבלנו על עצמנו. אנחנו נוסעים בשבת בבוקר לטיול אבל בליל שבת אנחנו כמו חרד"לניקים שרים 'מנוחה ושמחה' ו'קה אכסוף'. אתה מבין? כל כך הרבה שנים עברו והדבר היחיד שנשאר לי ובוער בי הן זמירות השבת".

חשבתי על הדברים שלו כששבוע קודם דיברתי עם כמה חברים שלי בנוגע לאיך נראה שולחן השבת שלהם. כולם דתיים על הרצף. אחת מהתובנות שעלו בשיחה היו שהם כמעט לא שרים יותר שירי שבת. ואם הם שרים משהו אז זה משהו קטן ומהיר כזה, כמו 'דרור יקרא'. אני מכיר את החוויה הזו מגוף ראשון: לפעמים הסעודה מסתיימת ואתה מגלה שלא שרת כלום… אז יאללה, נשיר איזה 'דרור יקרא' בשביל לצאת ידי חובה.

אחד מהחברים תהה: "מה יהיה עם הילדים שלנו שלא יכירו איך נראה שולחן שבת עם זמירות שבת? שלא ספגו את הניגונים האלו כמונו בילדות? איזו חווית ילדות תהיה להם?" כולנו הסתכלנו עליו והנהנו בשתיקה.

ואני חשבתי שהנה, עד שכבר הייתה לנו הזדמנות להעניק לילדים שלנו חוויה אמיתית, אותנטית, שלא קשורה למסכים ולמדיה אלא רק להתעלות ודבקות אמיתית ועוצמתית שבאה מבפנים,

חוויה ששום אייפון ונטפליקס לא יוכלו להחליף, לקחנו להם את זה.

הם כבר ככל הנראה לא ידעו מה זה לעצום את העניים, לשיר זמירות שבת ולהרגיש שבא לך לעוף ברעוא דרעוין. עצוב. האם יש לנו את היכולת והרצון לשנות את זה בכלל?

*

ואי אפשר לסיים בלי אחד מהסיפורים היותר מקסימים על הרב דרוקמן זצ"ל, שכתב נדב אלינר:

‏"פעם הרב דרוקמן ראה אותי. הייתי בכיתה ד', וכולנו הסכמנו על דבר אחד; אין דבר נחשק יותר מאשר להיות הילד שאומר אנעים זמירות. אז במהלך ארוך של בריתות, החלפות ואיומים דאגתי לכך שמכל הילדים של אור עציון, אני אהיה זה שיגיד אנעים זמירות ביום הכי חשוב, ביום כיפור.

‏הוא הגיע, יום כיפור. חיכיתי כל התפילה ולא הצלחתי לשמוע מילה. בהיתי בבימה, ודמיינתי את עצמי שם. ליטפתי את הטלית של אבא, וידעתי; עוד כמה דקות, אני אלבש אותה. ולבשתי אותה, ועליתי לבמה, התעטפתי בטלית, שאפתי אויר עמוקות ו- 'כולם, נשיר ביחד!', הריע הרב דרוקמן לתלמידים.

‏הם התחילו לשיר ביחד, כאיש אחד. בהתלהבות, רוקדים. הם התחילו לשיר, ואני התחלתי לבכות. התמוטטתי. מאות בחורים שרים מסביב, ואני מתחיל לחזור אל אבא שלי, מייבב. מאות בחורים שרים ורוקדים וילד קטן באמצע, בוכה את חייו. לבד.

הרב דרוקמן ראה אותי. ‏הוא נעמד, השתיק את כל הישיבה, ביקש ממני סליחה והודיע לכולם שעכשיו, יתחילו מחדש. ואני אוביל, והם יחזרו אחרי. הרב דרוקמן ראה אותי פעם. ואני לא יודע לספר יותר מזה".

(שמות תשפ"ג)