פדיון הבן במנהגי אתיופיה

לפני מעל עשרים שנה זכיתי לפדות את הבן הבכור שלנו במעמד מיוחד בו נכח הרב חיים דרוקמן זצ"ל. אז לא הייתי מודע באופן מקיף לעולם ההלכה של יהדות אתיופיה. שאלתי את הרב דרוקמן: "לא זכור לי שעשיתי או שעשו לי פדיון הבן באתיופיה, מה עליי לעשות?", והוא השיב שמלכתחילה מצוות פדיון הבן מוטלת על האב אבל אם האב לא פדה את בנו הבכור – עוברת המצווה לבן עצמו. לכן, הרב הציע לי שאפדה את עצמי באותו מעמד.

מצוות פדיון הבן היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות. מיד לאחר לידת התינוק הוא שייך לכהן. לפי זה האב חייב לפדות את בנו הבכור מחזקת הכהן, וזאת על ידי תשלום חמישה סלעים. והשאלה היא – אם הבכורים שייכים לכהן אז למה צריך לפדותם? מה משמעות מצווה זאת? מה משמעותה של מצווה זאת לימינו?

החלטתי לברר גם את מנהג פדיון הבן בקרב יהדות אתיופיה. לצורך כך פניתי לכהין אלאס סמאי שליט"א. כבר אפשר לציין שהמשמעות של "פדיון הבן" במנהג יהודי אתיופיה איננה דומה למשמעות "פדיון הבן" כפי שהוא מקובל במסורת חז"ל. אי אפשר לומר שבאתיופיה לא היה פדיון הבן משום שמצווה זאת מופיעה בתורה וההבדל בין שתי המסורת הוא במשמעות של מצווה זאת. שאלתי את הכהין האם מצוות פדיון הבן הייתה נהוגה באתיופיה, והוא השיב: "הציווי הזה מופיע בתורה. שנאמר 'וכל בכור אדם בבניך תפדה'. התורה אומרת גם 'כל פטר רחם לי', לכן את הבכור צריך לפדותו". "מה היה המנהג באתיופיה?", שאלתי. הכהין השיב: "אנו פודים את הבכור הנולד ביום הארבעים משום שלפני זה התינוק והאם עדיין טמאים. רק ביום הארבעים עושים את טקס הפדיון ביחד עם טקס הטהרה שעושים ביום הארבעים ללידה. צריך לזכור שכאשר אנו פודים את הבן הבכור אין הכוונה שהבכור היה במעמד של קדושה אחת ועכשיו לאחר הפדיון מעמד הקדושה שלו משתנה – משום שבאתיופיה אנו עדיין שומרים על כל הלכות טומאה וטהרה כמו שמצווה התורה. לכן, זה לא שהבכור היה בדרגת קדושה אחת ומייד לאחר הפדיון הוא יורד לרמת קדושה אחרת, נמוכה יותר, אלא כולם באותה דרגת קדושה".

הקשתי, "אז מהי משמעות הפדיון?", הוא הגיב: "הבכורים שייכים לכהן, לקב"ה. כולנו שייכים לקב"ה, כולנו ניצלנו ממצרים, אבל לבכורות הייתה הצלה אישית במצרים. בכורי ישראל במצרים ניצלו ממכת בכורות בה הקב"ה הרג כל בכור במצרים". "אז לאחר הפדיון הם פטורים מהכל? הם חוזרים להיות כמו כולם?", תהיתי, אך הכהין השיב בשלילה: "בשום פנים ואופן לא. הבכור תמיד שייך לכהן. רבים מאיתנו, מהקהילה, נהגו לתת במתנה לכוהנים מבכורות הצאן והבהמה כי הם שייכים למתנות כהונה. גם הבנים הבכורים שייכים לכהן. הפדיון לא מתיר אותם מהשייכות. אלא, זו סוג של מתנה שהבכור צריך לתת לכהן. פדיון הבן בגיל ארבעים יום איננו הסוף אלא ההתחלה בה הבכור צריך לתת מתנות כהונה לאורך חייו, בכל אירוע גדול שהוא עושה. למשל, כאשר הבכור מתחתן – ביום חתונתו הוא גם צריך לתת פדיון לכהן חמישה ביר (כסף אתיופי)".

מדבריו של הכהין הבנתי שהמשמעות של פדיון הבן איננה מעשה דיון מכהן אלא בגדר של מתנות כהונה. מגיל ארבעים יום הבכור ברשות הכהן. במובן הזה אין הבדל בין לפני הפדיון ולאחר הפדיון ברמת הקדושה של הבכור. שאלתי את הכהין: "מדוע התורה מבקשת בפרשה שלנו, פרשת במדבר, להחליף את הבכורות בלוויים? 'וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת־הַֽלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י ה' תַּ֥חַת כָּל־בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּֽהֱמַ֣ת הַֽלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל־בְּכ֔וֹר בְּבֶֽהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל'"? הקס השיב: "אני לא יודע למה, לא קיבלתי זאת מאבותיי". פרשתי לפניו את מסורת חז"ל ואמרתי לו שהסיבה לפי חז"ל היא משום שהבכורים ייועדו לעבודת בית המקדש, אך כיוון שחטאו בחטא העגל זכות זו הועברה לשבט לוי. וזאת הסיבה לכך שמאז חטא העגל הבכורות נפדים מההקדשה הזו על ידי פדיון הבן. הקס היה מאוד מופתע לשמוע את ההסבר הזה. "הסבר זה לא הגיוני וזה גם לא מסתדר עם מה שנאמר בתורה", אמר.

מילותיו של הכהין שכולנו שייכים לקב"ה ולכן אנו חייבים לו תמיד – ריגשו אותי מאוד. אנו זקוקים היום מאוד לתפיסה הזאת, לתודעה שיש בה צניעות והכרת תודה גדולה להצלה התמידית והחסדים שאנו מקבלים מהקב"ה. אנו זוכים לראות במו עינינו את נס קיבוץ הגלויות, את הנס הגדול של מדינת ישראל. המשמעות של פדיון כפי שעדיין נהגו באתיופיה היא שאנו שייכים למשהו גדול. גם ברגעי השמחה הגדולים אנו חבים הודאה להקב"ה. כל זה לא מעניק לנו זכויות מיוחדות אלא חובת הודאה תמידית להקב"ה.

(במדבר תשפ"ג)