מרדכי גרנביץ
גם אדם גדול, תלמיד חכם, שכתב ספרים בתחומים שונים, כשהוא מלמד נערים… קורה לפעמים שלא בדיוק נוהגים בו כבוד כראוי
ברחובות קרית משה מתהלך היה הרב יוסף ברמסון, כשהוא עושה את דרכו מביתו אל ישיבת ירושלים לצעירים – או בשמה המקובל יותר: ישל"צ, שהיה ממקימיה. הוא היה בתפקיד ניהולי כשגילה בוקר אחד שהשירותים אינם נקיים מספיק לטעמו. מבלי להזעיק מנקה או להגיד משהו למישהו מן התלמידים, תפס בידו מגב וחומרי ניקוי והחל במלאכה. העידו התלמידים שראוהו בכך, כי הוא לא ראה בזה משהו מיוחד או איזה מעשה נאצל, וזה מה שהיה יפה אצלו, שהוא חף מכל פוזה. אם חלק מאחריות ניהולית זה שהניקיון יתבצע, משזה לא קרה – הוא הנושא באחריות. כמה פשוט, הא?
חורף ירושלמי אחד לפני כארבעים וחמש שנה, התלמידים מכורבלים היטב במיטותיהם באמצע היום. מי בכלל חושב להוציא את האף מהפוך… אבל מתקרבת שעת השיעור. החליטו הבחורים לשלוח את אחד מהחבר'ה ש"יעדכן" את הרב ברמסון כי נעים להם עד מאד בחדרים, ואין כוונה כלשהי לצאת אל הכיתה. מבלי אומר ודברים, וכאילו שזה הדבר הכי טבעי ופשוט, הופיעה דמותו בפנימייה. לא בכעס ולא בגערה. הפוך… הם רוצים להתכרבל בשמיכותיהם? נו, אז השיעור יועבר בפנימייה. וכך הצטופפו הבחורים עטופים היטב כאשר הוא מרצה את דבריו בחינניות הייחודית לו, כשהוא עומד ליד השולחן הקטן במרכז החדר.
הרב צבי יהודה קוק נפטר באדר תשמ"ב. מה שאומר שבני המחזור שלי, הם הראשונים בישיבה לצעירים שנולדו אחר פטירתו. כך שבעצם הבחורים הראשונים שנשאו את השם "צבי יהודה", היו מן המחזור שלנו. נו… לא חשבנו שזה דבר כל כך דרמטי, אבל אז הגיע שיעור היסטוריה. הרב ברמסון נכנס, והחל להקריא שמות. קשה לתאר במילים את הנהרה על פניו כשהגיע פתאום לאלו הנושאים את שם רבו. הוא הפליג בזכרונותיו בחיות ובחיוניות שכזאת, וכך היה לא פעם ולא פעמיים. אני חושב שזה סוג של קשר שאנחנו פחות מכירים כיום, בעולם בו האינדיבידואל עולה על נס והרוח החופשית והייחודית לכל אחד היא הדגל המוביל כל חיפוש רוחני, קשר של "רב ותלמיד", במובן העמוק שלו, לפעמים פחות מצוי במחוזותינו. הרב ברמסון היה ממש "תלמיד" בכל הווייתו. והוא נשאר כזה גם אחרי שרבו נפטר. וכשהיה מספר ומצטט בשמו כל כולו אומר היה כבוד רבו.
נו אתם יודעים, גם אדם גדול, תלמיד חכם, שכתב ספרים בתחומים שונים, כשהוא מלמד נערים… קורה לפעמים שלא בדיוק נוהגים בו כבוד כראוי. הפער הוא לפעמים גדול מכדי לתפוס בגיל כזה. סיפר חברי לכיתה ולחדר בפנימייה, הרב הלל מרצבך, כי פגש את הרב ברמסון מתישהו בזמן האחרון, וזאת אחרי שעברו אי אלו שנים מאז ימי נעורינו הצוהלים בישיבה, הוא ביקש להתנצל בפניו על שלא תמיד ממש הקפדנו בכבודו. הרב ברמסון ענה לו במתיקותו, ואני ממש יכול לשמוע אותו אומר זאת: "זה בסדר גמור, היו לי הרבה תלמידים שובבים, ואני מוחל לכל התלמידים שלי מראש".
יש ובאמצע החיים פתאום אתה מפליג בזכרונות מימים שחשבת שנשכחו ממך, ויש בקרבך געגועים לרגעים קטנים שבשעת התרחשותם לא שמת לב עד כמה הם יפים וזוהרים בפשטותם. כך הרגשתי כשנתבשרנו בערב שבת שעברה על פטירתו של הרב יוסף ברמסון, שתפקד אמנם כסופר, כמורה, וכרב, אבל כפי שאמרתי, ניכר היה כי כל ימי חייו היה ונשאר 'תלמיד' נאמן.
(צו תשפ"ב)
