שכרות – שלילה וחיוב

במגילת אסתר נאמר שימי הפורים נקבעו "… לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ומשלח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים" (אסתר פ' ט' פס' כ"ב), אך בכתוב אחר נאמר "לעשות אותם ימי שמחה ומשתה…" (שם, י"ט). שמחה זו באה לידי ביטוי בין היתר בסעודה. בהקשר למצוות הסעודה בפורים נאמר "מיחייב איניש לאיבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה דף ז' ע"ב). בהמשך מובא סיפור על שניים מחכמי התלמוד שסעדו יחד בפורים וקיימו בעצמם החיוב להתבסם ביין "רבה ורבי זירא עבדו (עשו) סעודת פורים בהדי הדדי (ביחד) איבסום (התבסמו מן היין) קם רבה שחטיה לרבי זירא (קם רבה ושחט את ר' זירא) למחר בעי רחמי ואחייה (למחרת התפלל עליו רבה והחיה אותו), לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (בשנה הבאה אמר לו רבה יבוא כבודו ונסעד יחד סעודת פורים), אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (אמר לו ר' זירא, לא בכל שעה ושעה מתרחש נס) (מגילה שם). ממקור זה יש שלמדו שדין זה נדחה, והסיפור של רבה ורבי זירא נועד כדי להמחיש מדוע אסור להשתכר, ולפיכך יש איסור חמור להשתכר גם בפורים (רבינו אפרים מובא בר"ן – רבינו ניסים מגירונדי המאה ה-י"ד ספרד), ויש שהסיקו ממה שאירע במעשה רבה ור' זירא לשנה אחרת מסקנה הפוכה, שחיוב השתייה לא בטל, אחרת לא הייתה מניעה מלסעוד יחד גם בשנה הבאה, שהרי אם קיים איסור להשתכר אין כל חשש שיקרה שנית מה שאירע בשנה הקודמת.
מאמר תלמודי זה, ממנו עולה שיש להשתכר בפורים, הובא להלכה "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (או"ח סי' תרצ"ה סעי' ב'). ואולם נחלקו הדעות מהו גדר החיוב. היו שהצביעו על כך שהחיוב הוא "להתבסם" ולא "להשתכר", ואכן מעיון בדברי הפוסקים נראה כי צומצמה ההוראה מאוד. חוסר הידיעה בין "ארור המן וברוך מרדכי" קיים גם במהלך שינה "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו" (רמב"ם פ"ג מהל' מגילה הט"ו). לדעת הרמב"ם משמעות הביטוי "עד דלא ידע", אינה שכרות אלא שינה מתוך התבסמות. ויכוח ער ניטש בשאלה האם "עד דלא ידע" הוא "עד ועד בכלל", דהיינו שחובת השכרות היא להגיע למצב הזה כולל אותו מצב, או "עד ולא עד בכלל", וזהו רף עליון שאליו אין להגיע.
גם על עצם התקנה להתבסם הקשו הפוסקים – "היאך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השכרות מכשול גדול"? ותירצו – "מפני שכל הניסים שנעשה לישראל בימי אחשוורוש היו ע"י משתה – כי בתחילה נטרדה ושתי ע"י משתה ובאה אסתר, וכן ענין המן ומפלתו ע"י משתה היין היה – ולכן חייבו חכמים להשתכר כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין" (אליה רבה שם ס"ק א'. ביאור הלכה שם). הרי שהשכרות בפורים, גם לדעה המתירה אותה, היא דבר היוצא מן הכלל. וגם לדבריהם – זה רק "למצווה, ולא לעכב" (שם). כלומר לא חובה גמורה.
תופעת השכרות בעם היהודי לא הייתה כל כך נפוצה, ומעטות ביותר היו העבירות שנעשו מתוך שכרות. נראה שהמשפט העברי לא נדרש לתת מענה לצורך זה. במשך כאלף וארבע מאות שנה של פסיקה מתועדת, למן ספרות הגאונים במאה הח' ועד ימינו, אנו מוצאים פסקים מעטים הנוגעים לעבירות שנעשו מתוך שכרות. נטיית הפוסקים הייתה להחמיר עם עוברי עבירה מתוך שכרות, "שלא יהא חוטא נשכר". שכן לא דיו לאדם שעבר על האיסור המוסרי החמור להשתכר. ואיבד את צלם האלוקים שבו, אלא שהוא מבקש להיפטר מעונשו בשל כך (עיין ים של שלמה, בבא קמא, פרק ג', סימן ג').
בכל אופן, ליין יתרונות "יין ישמח לבב אנוש" (תהילים ק"ד ט"ו). בכוחו להסיר עכבות ולגלות איכויות חבויות "יין ניתן בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין – יצא סוד" (סנהדרין דף ל"ח ע" א). נראה שיש להבחין בין שני סוגי משתאות, זה שמקורו בשמחה המביאה למשתה, "ימי שמחה ומשתה", לבין זו שמקורה בשתייה, "ימי משתה ושמחה", האמורה לחולל את השמחה, אך סכנתה בצידה. המגילה הבחינה בין השנה הראשונה בה השמחה פרצה והביאה למשתה, לבין השנים הבאות, שם, לאחר שהבינו כי "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" (מגילה י"ד ע"א), כלומר, נשארנו בגלות, תחת שלטון מלכות אחשוורוש. או אז, לא השמחה הביאה למשתה, כי אם המשתה ניסה לעורר את השמחה. אפשר שכך גם יתפרש המעשה ברבה ור' זירא שהובא לעיל, "רבה" בתרגום לעברית, גדול. ר' זירא (זעירא) בתרגום לעברית, קטן. כשהדברים הגדולים מתגברים על הקטנים (נשחטים), חוזרת שמחת החיים, זו מצדיקה משתה, אך "לא כל יום פורים", החשש מפני המשתה והשלכותיו לאור ניסיונו המר מן השנה שעברה, מביא את ר' זירא לומר לא בכל יום מתרחשים ניסים, אפילו באותו יום בשנה הנקרא פורים, הניחו מקום גם לקולות אחרים אחראים וזהירים.
(תצווה תשעז)