נכנס יין – יצא סוד

הביטוי "נכנס יין יצא סוד" מופיע במסכת עירובין, שם מוסבר כי בנוסף להשפעתו המשחררת לשון של היין, אדם מבושם נוטה לחשוף סודות, אותם לא היה חושף במצב של פיכחות. תכונה זו נרמזת גם בגימטרייה, יין = 70 = סוד (ס"ה ע"א). במגילת אסתר נאמר שימי הפורים נקבעו "… לעשות אותם ימי משתה ושמחה.." (ט', כ"ב). בפסוק אחר נאמר "לעשות אותם ימי שמחה ומשתה…" (שם, י"ט). בהקשר למצוות הסעודה בפורים נאמר "מיחייב איניש לאיבסומי בפוריא (חייב אדם להתבסם, להשתכר, בפורים) עד דלא ידע (עד שלא יבחין) בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, ז' ע"ב). הגמרא מביאה על כך סיפור ששניים מחכמי התלמוד סעדו יחד בפורים והשתכרו, עד כדי ש"קם רבה שחטיה לרבי זירא (קם רבה ושחט את ר' זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (למחרת התפלל עליו רבה והחיה אותו). לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (בשנה הבאה אמר לו רבה יבוא כבודו ונסעד יחד סעודת פורים), אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (אמר לו ר' זירא, לא בכל שעה ושעה מתרחש נס)" (שם). יש שהסיקו מכך שאין להשתכר. הסיפור על רבה ורבי זירא ממחיש זאת יותר מכל. ולפיכך, קיים איסור חמור להשתכר בפורים (רבינו אפרים מובא בר"ן – המאה ה-י"ד ספרד).

יש שלמדו את ההפך. אם הציע רבה שוב שיסעדו יחד, ור' זירא נמנע מכך מחשש שמא שוב ישתכרו, משמע שחיוב השתייה לא בטל, אחרת לא הייתה מניעה מלסעוד יחד גם בשנה הבאה, שהרי קיים איסור להשתכר ואין כל חשש שיקרה שוב מה שאירע בשנה הקודמת.

אלכוהול משפיע השפעה פסיכותרפית מדכאת על מערכת העצבים המרכזית. ריכוז האלכוהול בדם מתייחס באופן ישיר לריכוז האלכוהול במוח.

ההלכה קבעה "חייב איניש (איש) לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (או"ח, תרצ"ה, ב'). למרות זאת צמצמו הפוסקים המאוחרים הוראה זאת, בנימוק שהחיוב הוא "להתבסם" ולא "להשתכר". הרמב"ם, למשל, פירש את משמעות הביטוי "עד דלא ידע", "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו" (רמב"ם פ"ג מהל' מגילה הט"ו), כלומר, הביטוי "עד דלא ידע", אינו שכרות אלא שינה מתוך התבסמות. ויכוח מן הסגנון החקרני-למדני נסוב על הלשון "עד דלא ידע", האם "עד ועד בכלל", היינו שחובת השכרות כוללת בחובה מצב זה, או "עד ולא עד בכלל", כלומר, הרף העליון אליו אין להגיע.

האלכוהול מאפשר להשיג הנאה מהירה ואמצעי הגנה מפני מצבי מתח וחרדה, אלא שלאחר כמה שעות עשויה להגיע חמרמורת וההתפכחות, כשהדימוי הנמוך והבעיות הקיומיות חוזרים ביתר שאת.

עצם התקנה להתבסם התקשו הפוסקים – "היאך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השכרות מכשול גדול"? ותירצו – "מפני שכל הניסים שנעשה לישראל בימי אחשוורוש היו ע"י משתה – כי בתחילה נטרדה ושתי ע"י משתה ובאה אסתר, וכן ענין המן ומפלתו ע"י משתה היין היה – ולכן חייבו חכמים להשתכר כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין" (אליה רבה שם ס"ק א'. ביאור הלכה שם). הרי שהשכרות בפורים, היא דבר היוצא מן הכלל. ורק "למצווה, ולא לעכב" (שם). כלומר אינה חובה גמורה.

תופעת השכרות בעם היהודי לא הייתה נפוצה. במשך כאלף וארבע מאות שנה של פסיקה מתועדת, למן ספרות הגאונים במאה הח' ועד ימינו, מוצאים פסקים מעטים הנוגעים לעבירות שנעשו מתוך שכרות. נטיית הפוסקים הייתה להחמיר עם עוברי עבירה מתוך שכרות, "שלא יהא חוטא נשכר". שכן, לא דיו לאדם שעבר על האיסור המוסרי החמור להשתכר, אלא שהוא מבקש להיפטר מעונשו ומאחריות על מעשיו (יש"ש, ב"ק, פ"ג, סי' ג').

עם כל זאת, ליין, כאמור, גם יתרונות – "יין ישמח לבב אנוש" (תהילים ק"ד ט"ו). "יין ניתן בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין – יצא סוד" (סנהדרין ל"ח ע"א). המגילה הבחינה בין משתאות, זה שמקורו בשמחה המביאה למשתה, "ימי שמחה ומשתה" (כך תואר פורים של השנה הראשונה), לבין כזו שמקורה בשתייה, "ימי משתה ושמחה" (השנים הבאות שאז יש לייצר שמחה גם באופן מלאכותי). כשהתפקחו היהודים מהיין הבינו כי הם נותרו בשושן ונתינים הם לשלטון הפרסי "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" (מגילה י"ד ע"א), כלומר, נשארנו בגלות, תחת שלטון מלכות אחשוורוש, או אז, לא השמחה הביאה שהביאה למשתה, כי אם המשתה הוא שניסה לעורר את השמחה.

כך גם ניתן ליישב את הסיפור אודות רבה ור' זירא שהובא לעיל, "רבה" בארמית, ואילו בעברית, גדול. ר' זירא, בארמית, זעירא, ואילו בעברית המשמעות. אם כן את שמחת החיים יש לעורר כשדברים הגדולים גוברים על הקטנים, הפעוטים (נשחטים), ועל כך ראוי לערוך משתה, אך "לא כל יום פורים", לאור ניסיונו של ר' זירא מהשנה שחלפה, השיב ר' זירא לרבה על ההזמנה, שלא בכל יום מתרחשים ניסים, כלומר, כדי לחדש את שמחת החיים יש לפעול כך שלא  הבקבוק (בקי) יביא את השמחה, אלא הגיל (יגלי), השמחה היא שתאפשר את השתייה.

(צו תשפ"ב)