פורים בבית של וולף

לקח לי כמה שנים להבין שאח של וולף מפיל בקבוקים בלי קשר לפורים ושייקח לו הרבה שנים לצאת מזה

פורים היה החג העיקרי בבית של וולף. כל השכונה ידעה שמי שרוצה להרגיש פורים עד הסוף שיקפוץ לבית של וולף. אני הייתי מסיימת עם מצוות היום ומרגישה את פורים בווליום נמוך, בסעודה היפה והמאופקת שלנו, בתלמידים של אבא שלי יפים ומאופקים גם הם, שבאו לרקוד קצת, בבחורים חרדים שאיכשהוא קיבלו את השם שלו ונפלו לתוך הסלון המהודק שלנו כל שנה מחדש, עם משקפיים בלי מסגרת ותרבושים אדומים, כאילו זו תחפושת, הם היו השיכורים הראשונים שהכרתי. הם שרו ואמרו דיברי תורה וקיבלו צ'ק חתום עבור הישיבה. אחר כך הלכתי לבית של וולף. מאות אנשים עומדים סביב שולחן עמוס, אף אחד לא יודע מה יש על השולחן הזה. תותים חתוכים, עוף בשומשום, עוגות שוקולד, קערות עם המיץ של הסלט, מישהו אוכל משהו מצלחת של מישהו. שותה מכוס שמישהו אחר השאיר.

אבא וולף בוכה, הפנים שלו אדומות לגמרי, הבנים שלו שותים, בקבוקים נופלים, 'להפיל בקבוקים' למדתי שאומרים. שיש משימה כזאת 'להפיל בקבוקים'. לסיים את הארוע עם כמה שיותר בקבוקים ריקים. תמיד מישהו נעמד בראש השולחן ונאם ונאם ועם כל בקבוק שנפל הוא עוד יותר לא סגר את הפה, וכולם כבר השתיקו אותו כי בהתחלה הוא עוד אמר דברי טעם מהולים באלכוהול, מה שנתן לדברים עוד טעם, אבל אחר כך הוא כבר סתם חפר ואילתר אסוציאציות על הדיבורים של עצמו. הוא לא שתק, וכשלאנשים נמאס פשוט גררו אותו החוצה.

אחר כך היה את זה שבכה והתוודה על דברים; בהתחלה מצחיקים, אחר כך מביכים, אבל בכזה תום ודמעות של חרטה שכולם הקשיבו וחשבו על מעשים של עצמם והתוודו בלב והבטיחו לא לחזור על זה וככה זכו כולם בהרהורי תשובה בזכות הפדיחות שלו. היה שלב מסוים שאבא וולף קם והרביץ תורה בבנים שלו ובכל הנוער. הוא לא היה איש של תורה במובן הקלאסי, אלא במובן של הגעגועים. הוא כל שנה מחדש סיפר שהוא לא גדל במקום של תורה, 'לא כמוכם', הוא היה מצביע על מישהו בקהל הצפוף ליד השולחנות, במכרסמי העוף והעוגות ומפילי הבקבוקים. באנשים עם פאות כחולות ומתולתלות ואפים אדומים של מוקיונים. הוא היה תופס בעיניים את הבן שלו ומדבר ישירות אליו, ולא יורד ממנו. הוא היה בוכה ומדבר אליו בלשון רבים: "כמה טוב לכם שגדלתם בתוך עולם של תורה ואתם לא צריכים לקושש פרורי קדושה בכל מיני מקומות כמו שאני קוששתי", ואח של וולף היה מוריד את העיניים, וכולם היו בשקט, חוץ ממישהו שתמיד היה מתווכח איתו ויכוח של שיכורים, בלי שכל, רק ויכוח לשם הויכוח. וככה לסירוגין אוכלים ושותים ומדברים ובוכים וצועקים וצוחקים, ופעם שני בחורים אפילו הלכו מכות ממש. כעס אמיתי שלהם שהם נצרו כל השנה והשתחרר בפורים.

בסוף הערב כשהסלון היה נראה גמור וגם היושבים, או יותר נכון לומר המוטלים בו היו גמורים, היה מי שהיה לו עוד כוח להרים ולאסוף ולעזור לאמא של וולף ולבנות ולחברות שלהן (להלן אני) להשתלט על כל המהפכה הזאת. אולי זה לא מאד פמיניסטי, אבל ככה זה היה.

לקח לי כמה שנים להבין שאח של וולף מפיל בקבוקים בלי קשר לפורים ושייקח לו הרבה שנים לצאת מזה וגם אחרי שהוא התחתן לקח לאשתו הצעירה זמן להבין שפורים אצלו כל השנה. לא ראו את זה עליו מיד, הוא היה תמיד לבוש יפה ומכולם עבד בעבודה הכי מסודרת, ועדיין, זה מסוג הדברים שאחרי שאתה מגלה אתה אומר: איך לא הבנתי? רואים מיד.

וזהו, מאז אני יודעת שהרבה דברים לא רואים מיד ושבפורים אפשר להתחפש לעצמך ומרוב שכולם חושבים שזו תחפושת, אף אחד לא קולט שהתחפשת לעצמך.

(צו תשפ"ב)