לא אני מנהל את העולם

כל כך מדובר היום, הקטע של נושרים, יוצאים בשאלה, סרים מן הדרך, כל שם שתבחרו. מאמרים, מחקרים, סטטיסטיקות, חנוכה הוא זמן של חינוך ואולי זו הזדמנות לשתף בהרהוריי:

הרבה מהדברים שיצא לי לשמוע נעים בין קנאות קדושה ושריפת הגשרים- לבין פתיחות המחשבה וההבנה שהכלה וקירוב הלבבות יש בכוחן להשיב את האובד. הצד השווה שבהן, שפעמים רבות (לא תמיד. יש גם אחרים) הבחור המדובר, נושא השיחה, ועולמו הפנימי אינם מעניינים כקליפת השום. מחשבותיו, הרגשותיו, מה עובר עליו, מה הוא מבקש. החבילה הזאת במקרה הטוב היא "היכי תמצי" להכיר את דרכי פיתרון הבעיה, כשהבעיה כמובן זה הוא.

אשים סוגריים לדברי: כל ילד שהולך הפוך מדרך הוריו מסב להם באופן טבעי צער. אנושיים ואכפתיים אנחנו, ובפרט כלפי האנשים שאנו אוהבים. ומי שהערך של חייו זו מהות דתית, הרי שברגע שבנו מחריג עצמו מן המהות הזאת חווה כאב עצום וכל מה שאכתוב אינו מבטל את הכאב הזה. ואולי אין הדברים אמורים פה אל האדם המוטל בצערו, אלא כלפי השיח הכללי הדן בתופעה.

שיח שמהותו מבט על פלוני כפונקציה שלא ממלאת את תפקידה. כרובוט שהתקלקל והשאלה רק איך מחזירים אותו למסלולו, יש בו בעיני טעם לפגם. ההתעלמות מהאדם ובחירותיו עלולה להיות גם כחנות העטופה באידאולוגיה.

סיפרתי פה פעם על מישהו שאמו שלחה לו לביבות לחנוכה עם פתק מרגש. וכשאני התרגשתי הוא שצף עלי: "אם זה היה אמתי זה היה מרגש", כך אמר. אבל לא אם היא שמעה זאת ממשפחה שקרה לה "מקרה" דומה, שהדרך לשמור על הילד זה מאכלי הבית… אני בעיה שצריך לפתור, אז לפעמים זה בחרם, לפעמים בלביבות, אתה מבין? *אותי* לא רואים. אני פצע שצריך לרפא או למחוק…

איני יכול לדון במקרה ספציפי שאין לי מושג מה אומר הצד השני. אינני נכנס לכאב של הורים. מה שכן, מוצא עצמי מתקומם אל מול דיונים בבני אדם משל היו שוק בשר, או כפיות במפעל. איך מחזירים עריק למועדון, אילו מניפולציות יהיו יעילות יותר. יש בזה התעלמות מנקודת הבחירה של האדם.

ואם טעם החיים הוא עבודת האלוקים, הרי מה יותר מחבר לשם מאשר האזורים האלו, בהם האדם נדרש להביט אל המתחולל בנפשו פנימה, להשקיע בתפילה, באהבה, בעין טובה. מה יותר קדוש מהקשבה שיש בה עדינות אמתית שנותנת מקום. מה יותר נשגב מההכנעה הזאת שאומרת: לא אני מנהל את העולם…

ובכלל, בצעדים שיש בהם השתלטות מנטלית, האם באמת הקב"ה הוא הנושא? או שמא התקוות *שלי* שהתנפצו? זה נוקב.

והעניין הוא העמדה, המקום מתוכו פועלים. גם ויכוח קולני יכול להיות מרחב שמאפשר מקום, ולביבה יכולה להיות חיבוק דוב שלא משאיר אויר…

מי רוצה לחיות עם ניידת על הראש? להיות במקום שבו אין לו מקום? גם אם השוטר נחמד והסוהר מחייך… "ככה" אנחנו אמורים להעניק טוב אמתי?

ודוגרי, אם היה מישהו בא ומשווק לי שמפו בניחוח אגסים ואחרי שסרבתי בנימוס פעם פעמיים הוא היה ממשיך בדרכים שונות, וכל הקשר שלו איתי היה כדי לשווק לי, כנראה שהייתי מנפנף אותו. ולא שהוא אדם לא טוב, פשוט מי רוצה חברים שכל הסיבה שהם במחיצתו זה כדי לשווק לו משהו? את האנלוגיה תעשו בעצמכם.

(וישב תשפ"ב)