הרב אליעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולוןחז"ל עמדו על הסגנון המיוחד שבו פותחת פרשת נגעי הבתים: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" – סגנון שנשמע יותר כפתיחה לדבר חיובי, כביכול הנגעים הם מתנה לעם ישראל. במיוחד בולט השוני בסגנון לעומת פתיחת פרשיות הנגעים בפרשת תזריע – "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת", "נגע צרעת כי תהיה באדם" – הנגע הוא דבר שבדיעבד, וכאשר הוא קורה יש דרך להתמודד איתו; לעומת זאת כאן הקב"ה מבשר "ונתתי נגע צרעת", כביכול מדובר באיזו מתנה אלוקית לעם ישראל. וכבר הביא רש"י את דברי המדרש: "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן".
אלא שתשובה זו של חז"ל מבארת את הפן החיובי רק במספר מצומצם של מקרי צרעת הבית. אין ספק שלא בכל בית נגוע נמצא אוצר – האוצרות נמצאו רק באותו הדור בלבד, ורק בחלק מן הבתים שבהם התגלה נגע צרעת. נראה שהאוצר, עליו מדבר רש"י, אינו ההסבר המלא לבשורה הטובה שבנגע הצרעת, אלא הוא מעין סימן לכך שגם כאשר אין אוצר, מדובר כאן על בשורה טובה שיש להעמיק ולגלות את האוצר הטמון בה.
הרמב"ן יוצא מתוך נקודה זו לביאור המתנה האלוקית העומדת ביסוד כל הנגעים – נגעי הגוף יכולים להתפס כדבר טבעי, כסוג של מחלה; אולם הנגעים בבגדים ובבתים אינם דבר טבעי ובכך מתברר שזו יד ה': "ולכך אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי הוא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה' כמו שאמר 'כי תבאו אל ארץ כנען'… מפני שלא יבוא העניין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה… וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ" (רמב"ן לויקרא יג, מז).
הרמב"ן רואה את כל מציאות הצרעת כהשגחה אלוקית על עם ישראל, הקיימת רק בארץ ישראל. אמנם ההשגחה מתגלה כאן דווקא על ידי השלילה, על ידי הנגעים הבאים כעונש לחטא, אך גם זוהי עדות לקרבת ה' לעם ישראל. כאשר אדם רואה ילד ברחוב מתנהג בצורה לא ראויה, בדרך כלל נוטה להתעלם מכך; לעומת זאת אם הילד הזה הוא במקרה הילד שלו, התגובה שונה לחלוטין – אל הילד שלך אתה מרגיש קרבה ואחריות, וממילא כאשר הוא עובר גבולות מסוימים, אתה מייד מגיב: מכאן, שגם התגובה החריפה וגם העונש לעיתים, אינו אלא ביטוי לעומק הקשר. כך גם כאשר הקב"ה מעניש את עם ישראל, זהו אות לקרבתנו אליו: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס ג, ב). ממילא מתבקש שהנגעים יתקיימו רק בארץ ישראל, בה מופיעה ההשגחה האלוקית על עם ישראל בשלמותה. עד כדי כך, שאף נגעי הבגדים, שלכאורה אינם קשורים בקשר הדוק לארץ ישראל, אינם מופיעים אלא בה.
וכך מתאר גם ריה"ל בספר הכוזרי (א, קט) את ההבטחה האלוקית לעם ישראל – הקב"ה לא מבטיח לנו תמיד שפע טובה, אלא שהמנהג הטבעי הנוהג בעולם כולו לא יחול בנו: "כי כל עוד שכינתי שורה בקרבכם, תראו שובע בארצכם, וגשמיכם יבואו כסדרם… אך בעברכם על דברי תראו רעב ובצורת וחיה רעה, גם בימים אשר כל העולם כולו שרוי בשלווה – אז תדעו כי ענייניכם מונהגים על ידי דבר העומד למעלה מן החוק הטבעי". דווקא העונשים הבאים על עם ישראל בזמן שאינם עושים רצונו של מקום, הם המגלים את הקשר המיוחד שבינינו לבין רבונו של עולם.
דברי הזהר הקדוש על הפרשה מוסיפים כאן רובד נוסף, המיוחד לנגעי הבתים, ומחבר אותנו אל דברי המדרש שבהם פתחנו. הבתים שירשו עם ישראל מהאמוריים, אומר הזהר הקדוש, מכילים בתוכם לא רק אוצרות זהב חבויים, אלא גם הרבה טומאה ועבודה זרה שטבועים עמוק בקירות הבית. לעיתים ניתן להכנס לבית אשר לא אתה בנית, ובכוח מעשיך הטובים לתקן את העבר. אולם לעיתים אין אפשרות לתקון אלא על ידי הריסה מן היסוד ובנייה מחדש בקדושה ובטהרה. וזו המתנה הטובה שנתן לנו הקב"ה, בה הוא מאלץ אותנו להרוס את קיר הבית הנגוע ולבנותו מחדש, כך שכל בניין הבית שלנו יהיה מיוסד על תורה ועבודת ה'. התבוננות עמוקה זו שמלמדים אותנו חז"ל מתאימה אף היא, כמו דברי המדרש, בעיקר לדור של הנכנסים לארץ; אולם היא ממשיכה ומתקיימת בכל דור ודור: גם כאשר הבתים בהם אנו שוכנים אינם בתים אמוריים או כאלו ששימשו חלילה לעבודה זרה, אנו מתבוננים ומבינים שלמעשי האדם יש השפעה רוחנית אף על קירות ביתו; אנו מגלים כי כאש יתקן האדם את מעשיו, הוא פועל לא רק על עצמו אלא על מקומו, על רכושו ועל כל העולם הסובב אותו; ואנו יודעים גם כי ככל שיהיה הבניין מיוסד מתחילתו על תורה וקדושה, גדל כוח עמידתו להיות בניין עדי-עד.
(מצורע תשס"ה)
