הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)
לאחר מותם של נדב ואביהוא משה מבקר בחריפות את התנהלותם של אלעזר ואיתמר, שני בניו הנותרים של אהרון, על כך ששרפו את קרבן החטאת במקום לאכול אותו. לדעת חז"ל, אהרון הסביר למשה שהסיבה שבניו לא אכלו את החטאת היתה כי באותה שעה היו אוננים. אולם היו פרשנים (שד"ל, רשב"ם) שסברו, שתשובתו היתה רגשית ופחות הלכתית. שד"ל הסביר, שאהרון חשב שהוא אינו ראוי לאכול מקרבן החטאת, הוא הרגיש נזוף לפני המקום. לדעת רשב"ם, אהרון הרגיש צער גדול על מות בניו ולא היה מסוגל להמשיך ולעבוד. וז"ל:
"למה קצפת על בני? הלא היום הזה הקריבו אני ובני קורבנותינו שנתחנכנו בהם לעבודה, ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולה ותקראנה אותי כאלה, והאיך אוכל חטאת של קדשי דורות ביום הזה שנתקלקלה ונתערבה שמחתנו".
משה הגיב לאהרון בצורה מעוררת השראה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". לפי פשוטו של מקרא, משה שותק ובעצם מקבל את טענותיו של אהרון. אולם רש"י סבור שמשה גם דיבר: "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי". רש"י מצטט את מדרש ההלכה (ספרא), אולם בגמרא במסכת זבחים (קא ע"א) מובאת גרסה שונה ביחס לדברי משה: "הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא אמר שמעתי ושכחתי". ייתכן והגמרא סבורה, שמשה היה מוכן להודות אפילו שידע את ההלכה אבל שכחה. למרות הבושה, משה בענוותנותו היה מוכן להודות בטעות.
בתקופה מאוחרת יותר מצאנו שהלל הזקן מגיב בלשון דומה. לאחר שהלל הדריך את אנשי בני בתירא ביחס להקרבת קרבן פסח בערב פסח שחל בשבת, בני בתירא חלקו לו כבוד בשל כך, וויתרו על נשיאותם. הלל לגלג עליהם על כך שלא ידעו את ההלכה, אולם מיד לאחר מכן נחשף הלל למציאות מביכה שלא ידע לענות לבני בתירא על הבאת סכין שחיטה בשבת. הלל הנבוך והודה: "שמעתי ושכחתי". לבסוף, ההלכה הוכרעה כמנהג הציבור: "פוק חזי מה עמא דבר". במקרה זה הבושה היתה גדולה יותר, שכן הלל נאלץ ללמוד את ההלכה מפשוטי העם שהביאו את סכיניהם.
בשני המקרים השכחה נבעה מהתבטאות או מעשה לא ראוי. משה כועס על בניו של אהרון בעודם כואבים את מות אחיהם, והלל מלגלג על אנשי בני בתירא על כך שאינם יודעים את ההלכה. אולם מנגד, למדנו על הענווה של משה והלל. שניהם מודים שידעו את ההלכה ושכחוה. גדולתו של משה, שגם לאחר שכעס הצליח להקשיב לדבריו של אהרון, להשתכנע ולהודות בטעותו. כמה גדלות נפש צריך כדי להודות על טעות, ובמיוחד שמדובר במנהיגים הרוחניים של האומה.
(שמיני תשפ"ב)
