מי בודק את עובדי הציבור?

פרשת השבוע מקפלת בתוכה את אחד העניינים שהאדם המודרני תוהה בשאלת הרלוונטיות שלהם לימינו. מה עניינה של תורת הנגעים לימינו אנו? הרי הנגעים המתוארים בפרשה ודרכי החלמתם, אינם תולדה של בעיה ביולוגית פיזיולוגית או זיהומית שהאדם עובר ואשר דרכי התמודדותו מסור לעולם הרפואה. נגעים אלו הם רוחניים התפתחותם נובעת מכשל פנימי, ומשום כך האבחנה וההתמודדות עם נגעים אלו אינם מסורים לסיוע רפואי אלא תלויים בכהן. הכהנים הם אלו שבסמכותם לאבחן את הנגע, הם אלו שמכריזים שהאדם טמא או שמא הנגע חלף. וכך אנו קוראים בפרשה, "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע הצרעת והובא אל הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. וראה הכהן את הנגע בעור הבשר…וראהו הכהן וטמא אותו".

ר' לוי בן גרשום, הרלב"ג, עומד על השינוי מהנוסח המקובל והרווח במקרא – "וידבר ה' אל משה לאמור". אצלנו מתווסף ומוזכר אהרן. תוספת זו אינה מקרית, וכך מסביר הרלב"ג את השינוי: "זכר בכאן אהרן לפי שאליו או לבניו יצטרכו לבוא בעניין הנגעים, לטמא או לטהר, להסגיר או להחליט".

ר' מאיר שמחה מדווינסק, בפירושו 'משך חכמה' בעמדו על עניין הנגעים מגדירם 'כסתרי תורה' ואלו מסורים לכהנים וכך הם דבריו: "ענין הנגעים שנמסרו לאהרן הכהן הוא מסתרי התורה אשר הטומאה והטהרה תלוי בכהן".

בנוגע 'לנגע' ולהבנת משמעות המושג קובע הרש"ר הירש: "ברוב המקומות שבהם נזכרת תיבת 'נגע', ברור שהיא אינה מתייחסת למצב רגיל של מחלה, אלא למחלה הבאה כתוצאה מגזירת אלוקית מיוחדת. אדם שנגוע בנגע, הוא 'נגוע' – פשוטו כמשמעו, 'נגעה' בו אצבע אלוקים".

מלשון הכתוב, הדומיננטי בכל ענייני הנגעים הוא הכהן. הוא הסמכות לקבוע טהור או טמא ולהכריז נגע או לא נגע.

לסוגיית 'הנגעים' מוקדש בחז"ל דיון נרחב. ענייני הנגעים מקובצים במשנה במסכת נגעים, העוסקת בפרטי הדינים של כל סוגי הנגעים. בין יתר העניינים מובאים דינים הקשורים לכהן, דינים המשרטטים את סמכויותיו ואת עבודתו. אחד מעקרונות היסוד של הכהן מעוגן במשנה הקובעת: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו".

הכלל המנחה שקובעת לנו המשנה הוא שכל כהן כשר לבדוק את כל סוגי הנגעים שיש לאדם ולהכריז על ממצאיו. אלא שכדרכם של כללים, שבצידו של כל כלל מונח, על פי רוב גם חריגיו, החריג כאן קובע שהעיקרון המקנה לכהן את הסמכות להכריע בעניינו של כל נגע ושל כל אדם אינו מוחלט, ובמקרה שלכהן עצמו יש 'נגע' הוא לא יוכל להכריע לעצמו, אלא עליו יהיה לפנות לכהן אחר כדי שיכריז האם הנגע שפשה בגופו הוא 'טהור' או 'טמא'.

בניסיון להסביר את המקור להחרגה זו מציע רבינו אשר, הרא"ש: "ראהו אשר בו הנגע מראה לכהן אבל לא שיראה הכהן לעצמו".

יתרה מזו, קיימת דעה נוספת שמרחיבה את החריג ומוסיפה שכהן לא רק שאינו יכול להכריע כאשר מדובר בנגע שיש אצלו אלא הוא פסול מלהכריע בנגעי קרוביו, וכך אנו מוצאים במשנה: "ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו". עקרון דומה אנו מוצאים בתלמוד שקובע: "אין קרוב רואה את הנגעים".

ר' עובדיה מברטנורא, מפרשני המשנה, מסביר שהחריג לפיו כהן לא יוכל לעסוק בענייני עצמו נלמד מהפסוק בספר דברים: "ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' א-להיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע". מסביר ר' עובדיה מברטנורא, שלאור העיקרון התלמודי לפיו יש להקיש ריבים לנגעים, הרי שהיקש צריך להימשך בכל העניינים ולכן, וכך הוא לשונו: "דאיתקוש [=הקיש, השווה] נגעים לריבים, דכתיב 'כל ריב וכל נגע', מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים".

וכאן עולה השאלה – מה החידוש הגדול של הלימוד שחז"ל מבקשים ללמד אותנו כאשר הם קובעים לנו את העיקרון "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו"? הרי העיקרון שאדם אינו כשיר לדון על ענייני עצמו משום נגיעות ואינטרסים פרטיים מוכר לנו ממקומות אחרים. כך למשל מוכר העיקרון התלמודי הקובע 'שאדם קרוב אצל עצמו'. בפשטות, עקרון זה מניח שאדם אינו נאמן להעיד על עצמו, בין אם לטובתו ובין אם לרעתו, בין אם לזכותו ובין אם לחובתו, מכאן גם נגזר הכלל 'שאין אדם משים עצמו רשע' או מכאן גם עולה סוגיית נאמנותו של אדם שיש לו נגיעה אישית, הוא יכול ליהנות מהעדות שהוא מוסר.

דומה, שהחידוש הגדול בהוראה מיוחדת במקרה של כהן, הקובע שכהן אינו יכול לקבוע לעצמו ממצא כאשר יש חשד לנגע, נעוץ בתפיסה לפיה היינו יכולים לסבור בטעות שהכהן פועל 'כעובד ציבור' וככזה חלה עליו החובה לנהוג בתום לב, מתוך אמונה ללא מניעים זרים ללא אינטרסים פסולים, ועל טמא יש להכריז טמא ועל טהור יש להכריז טהור. באה התורה ומבקשת להזהיר גם את הכהנים, על אף היותם עובדי ציבור שאת עבודתם עליהם לעשות באמונה, והנחת המוצא שאת עבודתם הם עושים אך מתוך יראת התפקיד ורוממות השליחות הציבורית, הנחה זו לא תעמוד להם כאשר הם צריכים לאבחן את עצמם, לבקר את פעולתם, ולקבוע האם מדובר בנגע. כאן החשש שהכהן ימצא לעצמו את הדרך להתחמק מהכרעה שיכולה להיות קריטית עבורו, שתמנע ממנו את האפשרות להמשיך בעבודתו, שתגביל אותו לנוכח מצבו הטמא מלהמשיך ולעשות את כל הדברים שהוא היה יכול לעשות במקום שהוא היה טהור.

מכאן מוסיף הגאון מוילנא עקרון חשוב שיש להחילו לא רק על הכהנים אלא גם על כל אדם, וכך הוא לשונו: "כל ההלכות שבתורה אדם מורה לעצמו חוץ משלושה אלו נגעים ונדרים ובכורות". ולבי אומר לי שיש לדייק מדברי הגאון מולינא שהדברים מכוונים לכל אדם שעוסק בענייני ציבור, בנבחרי ובעובדי ציבור, אלו חייבים להדיר עצמם מכל החלטה או הכרעה שיש בה כדי להשפיע על עצמם.

צא ולמד שביקורת של עובד ציבור של גוף ציבורי לעולם אינו יכול להיות ביקורת פנימית של גוף שבודק את עצמו ונותן לעצמו את ההכשר לפעולתו. במצב דברים זה האפשרות שהגוף שמבקר את עצמו יראה את הפגמים שבפעולותיו היא קטנה ומצומצמת.

(תזריע תשפ"ב)