אין סופיות ביהדות

'הסופיות' ביהדות אינה סופית בהחלט

בספרו הכוזרי (מאמר שני אות ס') טוען רבי יהודה הלוי כי מציאות של טומאה היא מציאות הנובעת מהתחברות אל המוות. שיא הטומאה הוא המת עצמו, המכונה "'אבי אבות הטומאה", וכל שאר הטומאות הן ביטויים לרמות שונות של מוות בעולם. קרי, נידה ומצורע הם נגזרות של תיזה זו בשל העובדה שיש בכולם איבוד פוטנציאל החיים ומעין סוג של 'מיתה' בחיים.

תיזה זו מתנגשת לכאורה עם רוח הדברים העולים מפרשתנו. אם הטומאה הינה ביטוי של המפגש עם המוות, מדוע יולדת המביאה חיים לעולם טמאה?

פרנץ רוזנצוויג בספרו "כוכב הגאולה", משיב על כך: "כל בן תמותה חי בפחד זה של המוות, כל לידה חדשה מוסיפה לפחד סיבה חדשה, כי מרבה היא בני תמותה", (כוכב הגאולה, עמוד 45). רוזנצוויג בעל התפיסה האקזיסטנציאליסטית מתאר את הלידה כסוג של מוות, שהרי היצירה של הלידה היא יצירה של חיים, אך החיים הללו אינם חיי נצח.

בהרחבה גדולה יותר ניתן להחיל רעיון זה של הולדה ויצירה לא רק על הולדת ילד, אלא על כל מימוש במציאות של יצירה, רעיון, או אידיאה שסופם לגווע. המימוש במציאות של הישויות הללו מהווה בחירה סופית ומוגבלת בזמן, של אחת מאין סוף  האפשרויות שהיו בפוטנציאל ההיווצרות. הרוח הגולמית וההיולית החזיקה בכנפיה אינסוף אפשרויות שהמימוש של אחת מהן 'הרגה' את השאר. הפער הזה קיים אצל כל בן אנוש יוצר- השיעור שהיה יכול להיות אחרת, והמבחן שהיה יכול להיכתב אחרת, החוק שהיה יכול להיות מנוסח אחרת והציור שהיה יכול להיות מצוייר אחרת!

הנצרות פתרה את הבעיה באיסור על כמרים להביא ילדים לעולם. הם לא נותנים לאל להרוג אותם, הם מערימים עליו. גם סיפור לידתו הניסי של 'האיש ההוא',  מעדיף את הנרטיב של חיי האינסוף המופשטים על פני לידת בשר ודם. תלמידו פאולוס החרה אחריו וביטל את המצוות המעשיות על אף שהם מאמינים בברית הישנה. בדרך זו הנצרות משאירה את הנוצרי אחוז בחזון הבלתי ממומש.

תורתנו הקדושה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בחרה אחרת. התורה מצווה על הלידה, על החיים המעשיים, על קיום המצוות ועל תיקון עולם במלכות שדי, על אף הידיעה הברורה שצווים אלו מכילים לכאורה מימד של ארעיות וסופיות. שתי סיבות לכך; 'הסופיות' ביהדות אינה סופית בהחלט. ומאידך, למי שאינו מתחבר לתירוץ זה, יש כאן מסר- חיים ללא מימוש אינם חיים.

(תזריע תשפ"ב)