הרב אליהו בירנבוים (ראש מכון 'שטראוס עמיאל' להכשרת שליחים, אור תורה סטון)
לגר אין מסורת של אבותיו הביולוגיים, שכמובן לא שמרו מנהגים שונים, אבל כאשר הגר מצטרף לעם ישראל, הוא מקבל גם את אבות האומה כאבותיו הפרטיים
בדרך כלל, אנו רגילים לחשוב שדרכו של הגר למסורת ישראל עוברת דרך עולם ההלכה והמצוות, אולם יש לזכור שגם לעולם המנהגים יש מקום של כבוד בתורת ישראל ובהתקרבותו של הגר למסורת ישראל סבא. חכמי הדורות עמדו על החשיבות של שמירת המנהגים כחלק מרציפות המסורת היהודית, הם ביססו את דעתם על הפסוק במשלי: "שמע בני מוסר אביך ועל תטש תורת אמך" (א, ח) וכן נתנו תוקף למנהגים עד כי אמרו: "מנהג ישראל תורה הוא" (תוספות תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כ' ע"ב).
בבית הדין לגיור מקובל לבקש מהמתגיירים להצטרף לא רק לקיום מצוות אלא גם לקיום המנהגים הטובים של עם ישראל. ננסה לברר בקצרה עד כמה הגר מחויב גם בקיום מנהגי ישראל.
אחד הפוסקים החשובים של דורנו, הרב יהושע אהרנברג זצ"ל (אב"ד בתל אביב) עסק בשאלה זו וכתב: "יש להסתפק אם גרים מחויבים לקיים מנהגי ישראל כגון שלא לילך בגילוי הראש לשיטת הסוברים דאינו אלא מנהגא. ויש בזה נפקא מינה לדידן נמי, דשכיח שגר בא לבית הטבילה ללא כובע, וידעינן מראש שילך אחר הטבילה לביתו בגילוי ראש, אם צריכים לעכב טבילתו משום כך עד שיביא כובע ויקבל עליו שילבשנו? והנה: אם נאמר דכל חומר המנהג הוא משום דכתיב "ואל תיטוש תורת אמך" פשיטא לי דלא שייך זה בגרים… אבל לעולם לא באבות תליא מילתא אלא המקום גורם. דכל שקיבלו עליהם רוב אנשי המקום איזה דבר, נעשה חובת המקום, וצריך כל תושב לנהוג כמותם משום שכך ציוו חז"ל לילך אחר המנהג" (דבר יהושע ח"ד, יח).
כזכור, יש שני סוגי מנהגים; מנהג המקום ומנהגי אבות. הרב אהרנברג מעלה את השאלה אם הגר חייב בשמירת מנהגים, שכן אם מקור שמירת המנהגים הוא מדין "אל תטוש תורת אמך", אזי לגר שלא קיבל מנהגים יהודיים מהוריו הלא יהודיים אין חיוב בשמירה על מנהגים. אבל, אם כוחו של המנהג נובע ממנהג המקום והציבור, הגר מצטרף לציבור ומתחייב בשמירת המנהגים.
לגר אין מסורת של אבותיו הביולוגיים, שכמובן לא שמרו מנהגים שונים, אבל כאשר הגר מצטרף לעם ישראל, הוא מקבל גם את אבות האומה כאבותיו הפרטיים ובכך גם מקבל על עצמו את החיוב לשמירת המנהגים של האבות הקודמים בבחינת "מנהג אבותיכם בידכם". כוחו של המנהג איננו פרטי אלא משנולד מנהג ונקבע בציבור, הרי עומד הוא בזכות עצמו וכל אחד מחויב בו, גם אם אין מדובר על מנהג שקיבל מאבותיו.
כאשר רבי יהודה הלוי מציג בפני מלך כוזר את הדרך הרצויה להצטרפות לעם היהודי הוא כותב: "ואנחנו אין אנחנו משווים עם נפשותינו כל הנכנס בתורתנו במלה בלבד, אבל במעשים שיש בהם טורח על הנפש, מטהרה ולימוד ומילה ומעשים תוריים רבים ושינהג במנהגינו. ומתנאי המילה וסבותיה שיזכור תמיד כי היא אות א-להית, שמה הא-להים באבר התאוה הגוברת, לגבור עליה ולא ישתמש בה אלא כראוי… ומי שדבק בדרך הזה יהיה לו ולזרעו חלק גדול מן הקורבה אל הא-ל יתברך" (כוזרי מאמר א אות קטו). ופירש בעל קול יהודה על הכוזרי: "שצריך להזהר בדקדוקי המעשים התוריים כולם אשר קיבל על נפשו בהכנסו בברית, ושינהג במנהגינו – שמנהג ישראל תורה היא ואין ליטוש תורת אמנו".
לדעת הרמב"ם, השמירה על המנהגים היא חלק מהמצווה לשמוע דברי חכמים מדין "לא תסור מן הדבר" ומהאיסור "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", ולכן גר יהיה מחויב גם בשמירה על מנהגי ישראל כחלק מהמכלול שהוא מקבל על עצמו: "אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם" (הלכות ממרים פ"א ה"ב).
(תודתי נתונה לידידי הרב צבי ליפשיץ, אב"ד לגיור, על עזרתו בחיפוש המקורות).
(תזריע תשפ"ב)
