מנהג הסליחות

לאמירת הסליחות אין מקור קדום. לראשונה אנו פוגשים אותה בכתבי הגאונים, וכפי שהדבר התגלגל למשנה תורה לרמב"ם (הלכות תשובה ג, ד):
"…ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה. ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום".
מספר עניינים חשובים יש ללמוד מדברי הרמב"ם האלה:
א. במקור הונהגה אמירת סליחות בימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים בלבד. הטעם לכך הוא שעשרת הימים האלה נחשבים לימים שבהם הקב"ה נמצא קרוב (בבלי ראש השנה יח, א; רמב"ם הלכות תשובה ב, ו). הווה אומר: יש קשר ישיר בין הסליחות ובין אופיים המיוחד של עשרת ימי תשובה, המתייחדים בעקבות כך בעוד דינים ומנהגים, כמו: החזרה בתשובה, המנהג להתענות (שו"ע או"ח תקפב, ב), התוספות שהונהגו בתפילה (אבינו מלכנו; המלך הקדוש וכו'), ההקפדה על חומרות (שו"ע או"ח תרג, א), ועוד.
באשכנז הונהג להרחיב את ימי אמירת הסליחות לארבעה ימים לפני ראש השנה (כאשר תמיד מתחילים מיום ראשון), וזאת כנגד ארבעת הימים במהלך עשרת ימי התשובה שלא ניתן לומר בהם סליחות (יומיים ראש השנה, שבת ויום כיפור). בעדות המזרח הונהג להרחיב את אמירת הסליחות לכל חודש אלול. ר' יוסף קארו אימץ את מנהג עדות המזרח (אורח חיים תקפא, א), אולם עדיין ראה חשיבות בשמירת הלכה הרמב"ם בצורתה המקורית כשפסק "בכל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מרבים בתפלות ותחנונים" (אורח חיים תרב, א). כפילות זו מלמדת, שגם למנהג הספרדים (וגם לאשכנזים) לסליחות של עשרת ימי תשובה חשיבות גדולה יותר מאשר הסליחות שנאמרות לפני כן במהלך חודש אלול.
ב. מנהג אמירת הסליחות הוא בלילה ולא ביום. הטעם הגלוי הוא, שבימים עברו, אדם היה עולה על מיטתו עם רדת הלילה וקם בעלות השחר לעבודת יומו, לאחר שהתפלל בנץ החמה. מי שרצה אפוא לשלב תפילות ותחנונים נוספים במהלך היום לא היה יכול לעשות זאת אלא בזמן שלפני תפילת שחרית. הטעם הנסתר למנהג זה הוא שעל פי תורת הסוד, זמן זה – האשמורת האחרונה של הלילה או לכל היותר הזמן שבין חצות הלילה לעלות השחר – הוא הזמן שבו השכינה מתגעגעת וקרובה ביותר לעולמנו (ראו לבוש תקפא, א).
כיום, זמני השינה של האדם המודרני שינו לבלי היכר את זמני תפילות ערבית ושחרית, ובהתאם לכך גם את זמני הסליחות הנאמרות בעקבות כך או לפני חצות הלילה או במהלך היום. לפי הטעם הגלוי אין בכך כל בעיה; אך לפי הטעם הנסתר הדבר בעייתי ביותר.
ג. האבחנה השלישית שעולה מדברי הרמב"ם היא שאמירת סליחות יסודה במנהג. מנהג הוא מושג המובחן מדין, הלכה או תקנה. בניגוד לשלושת האחרונים, הנקבעים על ידי סמכות גבוהה, מנהג צומח מלמטה ומי שמוביל אותו הוא העם.
מכאן המסקנה אחת: אם המנהג התחיל, המנהג יכול גם לסיים. אם עם ישראל החליט להקדים את אמירת הסליחות אל הימים שמקודם לעשרת ימי תשובה, הוא גם יכול לחזור בו מכך. הדבר רלוונטי במיוחד לבני עדות המזרח, שלפי ענ"ד ראוי שכיום יתאחדו עם מנהג אשכנז. סוף סוף, לרוב האנשים העובדים (וגם לבני הישיבות) אמירת סליחות מדי יום ביומו היא דבר שכמעט בלתי אפשרי לביצוע. אף לגיטימי בהחלט שביום מן הימים, אם רק יסכים הציבור לכך, נחזור אל המנהג המקורי לומר סליחות אך ורק בעשרת ימי תשובה. השלכה שנייה נוגעת לשעות אמירת הסליחות. למרות שאין להקדמת הסליחות לפני חצות הלילה או לאמירתן במהלך היום מקור, אם עם ישראל נוהג כך למעשה, הרי שלענ"ד הדבר מקבל אשרור הלכתי ואין בכך בעיה. עדיף שהסליחות ייאמרו בשעות נוחות עם כוונה, מאשר שייאמרו בשעות קשות לרוב הציבור, במהירות, בחטף ללא כניעת הלב, כפי שלמרבה הצער קורה.
(כי תבא תשעו)