תולדות הגיור בישראל-תקופה שלישית, תקופת חז"ל (המשך)
הנושא האחרון שבו נעסוק בגישות של חז"ל בסוגיית הגיור, הוא מניעי המתגייר. על פי פינקלשטיין יש זיקה ברורה בין חובת קבלת המצוות לבין מניעי הגיור: "בגיור אמת, קבלת המצוות הראויה היא מתוך קבלת עול מלכות שמים. לפיכך, המניע הכשר לגיור חייב להיות הרצון 'לבוא תחת כנפי השכינה' וכן להיפך: מי שמתגייר לשם שמים, מסתבר שיקבל עליו באמת עול מצוות" (מנחם פינקלשטיין, הגיור: הלכה ומעשה, רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ד עמ' 124). ועם זאת, גם פינקלשטיין מודה שגיור ממניעים אחרים על פי גישות מרכזיות בספרות התלמודית תקף (שם, שם).
לדעת זוהר ושגיא יש בחז"ל שלוש גישות ביחס לשאלה האם הגיור תלוי במניעים ראויים (צבי זוהר ואברהם שגיא, גיור וזהות יהודית-עיון ביסודות ההלכה, ירושלים: מכון שלום הרטמן ומוסד ביאליק, תשנ"ה, עמ' 20):
הגישה הראשונה: גיור ממניעים אישיים לא תקף: גישה זו עולה למשל מהנאמר במסכת גרים [נערכה בתקופת הגאונים, אבל יש בה חומר תנאי ואמוראי] ש"כל המתגייר משום אשה, משום אהבה, משום יראה-אין זה גר. וכן היו רבי נחמיה ורבי יהודה אומרים: כל אותם שנתגיירו בימי מרדכי ואסתר אינם גרים, שנאמר (אסתר, פרק ח') 'ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם'. וכל שאינו מתגייר לשם שמים, אינו גר." כלומר רק גיור "לשם שמים" תקף. בברייתא במסכת יבמות כד עמוד ב' נאמר קצת אחרת:
"אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים [המאירי ב"בבית הבחירה": "רצה לומר שיהו המלכים שלנו נותנים להם ארוחה"], לשום עבדי שלמה [רש"י: "בעלי שררה היו" – אינן גרים, דברי ר' נחמיה; שהיה רבי נחמיה אומר: אחד גירי אריות [כמו הכותים שהובאו על ידי אשור למה שהיה ממלכת ישראל לפני שנכבשה על ידי אשור, שנתגיירו מתוך פחד מהאריות-מ.ה], ואחד גירי חלומות [רש"י: "בעל חלומות אמר להם להתגייר"], ואחד גירי מרדכי ואסתר [שהתגיירו מתוך פחד לאחר שהמן הובס והיהודים נקמו באויביהם-מ.ה] – אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה [על פי הגמרא בהמשך: כמו בזמן הזה, מסיבות דתיות בלבד]".
הגישה השנייה: אם אדם התגייר ממניעים אישיים, מלכתחילה יש בכך בעיה, אך בדיעבד הגיור תקף: זו היא גישתו של רב בירושלמי האומר על אלו שהתגיירו משום אשה, גירי אריות וכו': "הלכה גרים הן, ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה, אבל מקבלין אותן, וצריכין קירוב פנים" (ירושלמי, קידושין, פרק ד, הלכה א). כלומר, גם אם לא זהו הגיור הראוי, אם הם התגיירו- הגיור תקף. וכך מופיע בגמרא במסכת יבמות לאחר הבאת דעת רבי נחמיה שהגיור שלא לשם שמים אינו תקף: "הא איתמר עלה [=הרי שנינו על כך], אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם. אי הכי, לכתחלה נמי! [שהגיור הזה יהיה כשר מלכתחילה ולא רק בדיעבד] משום דרב אסי, דאמר רב אסי: הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים וגו'" (בבלי, יבמות דף כד עמוד ב).
הגישה השלישית: מניעים לא חשובים בגיור. כך עולה מגישת הלל במקור הבא, שם נראה שמלכתחילה ניתן לגייר למטרה אישית:
"מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד. אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול, אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה" (בבלי, שבת, לא עמוד א').
כאן ראוי להצביע על הסיפור התלמודי על נכרית שהגיעה לרבי חייא וביקשה להתגייר לשם נישואין עם אחד מתלמידיו, שנמנע ממנה כשבא אליה כלקוח בתקופה שהייתה מוכרת את גופה, וזאת בזכות הקפדתו על מצוות ציצית, ורבי חייא אמר לה "לכי זכי במקחך" (בבלי, מנחות דף מד עמוד א). ניתן להסיק גם כן שגיור לשם נישואין תקף. אבל אפשר לומר שזה היה גם בשל התלהבותה מכך שהתלמיד עמד ביצר בשל הקפדתו על מצוות ציצית, מה שמצביע גם על הערכתה לתורה, וגם זה היה שיקול אצל רבי חייא כשהסכים לגיורה.
(פסח תשפ"ב)