פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
תולדות הגיור בישראל-תקופה שלישית: גישתם של חז"ל (סוף המאה הראשונה ועד המאה השביעית לספירה) לגיור
בגיליון הקודם עסקנו בתקופת שלהי הבית השני והשנים שלאחר החורבן וראינו עד כמה התפשטה היהדות, במקומות רבים בפזורה בכלל וברחבי האימפריה הרומאית בפרט, באמצעות גיור נרחב. השאלה שבה נעסוק כעת היא כיצד ראו חז"ל את הגיור של לא יהודים ובמיוחד את תופעת הגיור הנרחבת?
עמדות אלו פותחו בתקופה השלישית שבה נעסוק בנושא הגיור, תקופת חז"ל. תקופה זו שמעוצבת בתקופת יבנה מספר שנים לאחר חורבן בית המקדש השני בסוף המאה הראשונה לספירה ועד חיבור המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא (85-200 לספירה) בתקופת התנאים. היא נמשכת לאחר מכן בעולמם של האמוראים בארץ ישראל ובבבל, כפי שעולה בעיקר מהתלמוד הירושלמי (אמצע המאה החמישית) ובמיוחד הבבלי (סביב שנת 500) וסיומה בעריכות המאוחרות של התלמוד הבבלי במאה השישית והשביעית לספירה, אך גם עולה מהמדרשים.
לפני שמביאים אמירות של חז"ל בנושא הגיור, חשוב לציין שעל פי חז"ל כמה מגדולי החכמים היו בעצמם מצאצאי גרים, כמו שמעיה ואבטליון בימי הבית השני ורבי עקיבא, גדול חכמי המשנה ומי שהמשנה של רבי יהודה הנשיא (רבי) שפעל שני דורות אחריו מתבססת במידה רבה על משנתם של תלמידיו. גם תלמידו הגדול, רבי מאיר, מורו המובהק של רבי יהודה הנשיא היה מצאצאי גרים.
ביחס לגיור הנרחב יש אמירות חיוביות ואפילו מתלהבות, אך גם אמירות ביקורתיות של חז"ל. במאמר היום נעסוק בגישה החיובית. חשוב לציין שדברי חכמים רבים בשבח הגיור נאמרו כבר בשעה שתופעת הגיור נחלשה לקראת סוף המאה השנייה ובתחילת המאה השלישית, וזאת במידה רבה בעקבות הכישלון של המרידות היהודיות הגדולות ברומא (המרד הגדול שנפתח בשנת 66 והסתיים בחורבן בית המקדש בשנת 70; מרד התפוצות בשנים 115-117 לספירה שהביא לחורבן קהילת יהודי אלכסנדריה שמנתה כמיליון יהודים ומותם של יהודים רבים במקומות נוספים; ומרד בר כוכבא בשנים 132-135, שהסתיים בדיכוי טוטאלי, במותם של מאות אלפים ובסילוק היהודים מחבלי יהודה ובראשם ירושלים). האמרה היותר ידועה כאן היא:
"ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ. כלום אדם זורע סאה – אלא להכניס כמה כורין. ורבי יוחנן אמר מהכא [=מכאן]: ורחמתי את לא רחמה…אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב [=מהו שכתוב]' צדקות פרזונו בישראל' – צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפזרן לבין האומות" (בבלי, פסחים, פז, עמוד ב).
דבריהם של חכמים אלו על כך שהשהיה של עם ישראל בגלות גורמת לגידול נרחב של מספר היהודים היא מאמצע המאה השלישית לספירה כשתופעת הגיור כבר נחלשה, אך היא כדברי חוקר התלמוד הידוע, אפרים אורבך: "מורשה של דורות קודמים שהתגאו בכוח השפעתה של תורת ישראל על סביבתם הנוכרית ומקובלת הייתה על הכל ונשארה אמונתם של הרבים גם לאחר שהגיור התמעט" (אפרים א. אורבך, חז"ל-פרקי אמונות ודעות, ירושלים: מאגנס, תשמ"ו, עמ' 481).
אמרה אחרת של חכם ידוע ומרכזי מאותה תקופה היא של ריש לקיש: "אמר ריש לקיש חביב הוא הגר שנתגייר, מישראל בעמידתן על הר סיני, למה? לפי שאילולי שראו קולות וברקים וההרים רועשים וקול שופרות, לא היו מקבלים את התורה, וזה שלא ראה אחד מהם, בא והשלים עצמו להקב"ה, וקיבל עליו מלכות שמים, יש לך חביב מזה?" (מדרש תנחומא [בובר] פרשת לך לך סימן ו).
המדרש הבא מראה עד כמה החכמים היו גאים בהצטרפות נרחבת ליהדות. על הפסוק בפרשת 'וזאת הברכה' בברכתו של משה לשבט זבולון: "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול" (דברים, לג, יט) נאמר במדרש ספרי לספר דברים:
"'עמים הר יקראו', מנין אתה אומר שהיו אומות ומלכיות מתכנסות ובאות לפרגמטיא [=מסחר] של ארץ ישראל והיו אומרים הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה. מיד עולים לירושלם ורואים את ישראל שעובדים לא-ל אחד ואוכלים מאכל אחד[…] והם אומרים אין יפה להדבק אלא באומה זו. מנין אתה אומר שאין זזים משם עד שמתגיירים ומקריבים זבחים ועולות?- תלמוד לומר שם יזבחו זבחי צדק" (ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנד).
(פקודי תשפ"ב)
