פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
בטור הקודם עסקנו בגישת הטור ונושאי כליו. ראינו כי לדעת פוסקים שונים כמו הב"ח (רבי יואל סירקיש, המאה ה-16 וה-17), אם לימוד התורה נעשה שלא באופן קבוע, נשים יכולות ללמוד תורה כדי לקיים את המצוות, ובמצוות שהנשים צריכות, הן חייבות ללמוד תורה, ולכן הן מברכות את ברכות התורה. על פי ה"דרישה והפרישה" (הרב יהושע פלק, המאה ה-16 וה-17), אין בעיה לאישה ללמוד לעצמה אם זה רצונה.
בנקודה זו ראוי לעצור ולהרחיב. אשתו של הרב פלק הייתה תלמידת חכמים מובהקת שחידשה חידושי תורה חשובים. בהקדמה לספר "דרישה" על הטור, מביא בן המחבר, הרב יוסף פלק, שני חידושים הלכתיים שחידשה אמו ביילה בנושא הדלקת נרות ביום טוב והוא מתאר כיצד כל ימיה היא קמה שעות לפני אור היום להתפלל וללמוד וחידשה חידושי תורה וגם דנה בהם עם גדולי הדור שהתארחו בביתם.
הבחנה אחרת עשה הרב שמואל אקוולנטי (איטליה, המאה ה-17) בספרו "מעיין גנים", איגרת י', בין נערה צעירה שאותה אסור ללמד תורה משום שאין ביטחון בחוכמתה, לבין אישה בוגרת שהוכיחה את חוכמתה ואת רצונה הטהור. נשים כאלה "נשי מופת הנה". בדומה, גם החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי, המאה ה-18, ארץ ישראל ובארצות נוספות) כותב בספרו "טוב עין", סימן ד, כי מי שכוונתה ללמוד בכל לבה וגדל שכלה, אפשר גם ללמד אותה תורה, כמו שלימדו את ברוריה. (מובא אצל, חיים נבון, גשר בנות יעקב: מעמד האישה בהלכה-בין עבר לעתיד, תל-אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2011, עמ' 165). אשתו של הנצי"ב מברלין, הרבנית ריינא בתיה, התמלאה שמחה כשהיא מצאה את הספר "מעיין גנים" ואמרה על פי עדותו של אחיינה, הרב ברוך אפשטיין (בספרו 'מקור ברוך', ד, פרק מו, עמ' 1950-1949) : "לדעתי כל מילה ומילה מאלה הדברים ראויה להשתבץ באפודת זהב כאבנים טובות ומרגליות" (מובא אצל חיים נבון, שם, עמ' 166).
הרב חיים דוד הלוי, בשו"ת 'עשה לך רב' חלק ב סימן נב: לימוד תורה לנשים, מזכיר את רוב המקורות הללו ומתמקד בהבחנה בין האיסור על האב ללמד את בתו תורה לבין האפשרות שהבת תלמד בעצמה ובהבחנה בין נשים רגילות לבין נשים חכמות וסקרניות שבאמת מעוניינות ללמוד תורה. לדעתו, האיסור על האב התייחס לבנות הקטנות שלו, שעדיין לא ניכר בהן שהן בעצמן רוצות ללמוד תורה. ולכן הן יכולות להוציא דברי תורה לדברי הבאי. אבל כאשר אנו יודעים בוודאות שהאישה רוצה ללמוד תורה ברצינות, אין כל בעיה בכך. במיוחד אמורים הדברים בימינו, כאשר המציאות השתנתה ונשים לומדות ברצינות תחומים רבים ברמה גבוהה ואינן עוד רק עקרות בית והבנות לא למדו בכלל, ברור שמותר לא רק לאישה ללמוד אלא גם ללמד נשים תורה.
במאה העשרים עולה דמות נשית אחת כבולטת ביצירת מהפכה בלימוד תורה לבנות: שרה שנירר.
שרה שנירר (1935-1883, קרקוב) נולדה למשפחת כוהנים מצאצאי הש"ך, חסידי בלז מהמעמד הבינוני. היא למדה בבית ספר פולני. נחשפה מגיל צעיר למקורות של תנ"ך ואגדה. קראה ספרים רבים מהספרייה של אביה. לאחר שמונה שנות לימוד נאלצה לעזוב כדי לסייע כתופרת לפרנסת המשפחה. שלטה היטב בפולנית ובגרמנית והייתה גם בעלת השכלה כללית. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עברה לוינה ושם שמעה מרב הקהילה הרב ד"ר פלש מזרם "תורה עם דרך ארץ" הניאו-אורתודוקסי בשבת חנוכה דרשה על חשיבות כוחן האמוני של נשים. הרצאה זו יצרה בתוכה מהפכה בהכרה שחשוב שבנות ישראל יידעו תורה ועל ידי כך אמונתן תתחזק. ב-1917 היא חזרה לקראקוב וניסתה ללמד קבוצה של כארבעים בנות בגילאי 16-17 את "פרקי אבות". תגובתן הייתה משועממת. ולכן החליטה שעליה להתחיל עם בנות צעירות יותר. אחיה המליץ לה ללכת לשאול את הרבי מבעלז שהיה במרינבד, וכך עשתה. הוא אמר לה "ברכה והצלחה". היא פנתה גם לרבי מגור, וגם הוא תמך בחזון להקים בית ספר יהודי לבנות (מלכה פיוטרקובסקי, מהלכת בדרכה-אתגרי החיים במבט הלכתי ערכי, תל-אביב: ידיעות אחרונות ספרי חמד, פרק א', עמ' 38 ואילך).
בטור הבא אי"ה נמשיך בתיאור מפעל חייה של שרה שנירר ובעקבותיו נבחן עמדות של פוסקים והוגים בני זמננו בסוגיית לימוד תורה לנשים.
(שלח תשפ"ג)
